העונה הראשונה, שמתחילה במציאת גופתה של אישה צעירה ומסתיימת בגילוי הטמנת פסולת גרעינית בים - נמתחה באופן מלאכותי ובוטה ל־12 פרקים, והייתה יכולה לסיים את חייה שלוש פעמים גם בחצי הדרך בלי לפגוע באיכות העלילה. ועדיין במובנים מסוימים הייתה “צלמוות" (אמא'לה!) מענגת בשל המפגש, עד כמה שסדרת טלוויזיה מאפשרת, עם האדם הפיני ומציאות חייו. את החליפות הם משאירים בבית. גם המנכ"לים. הם הולכים שם עם סוודרים! גולף! מי הולך היום עם סוודר גולף? והריהוט שלהם הוא כולו איקאה. או דמוי איקאה. רזה כזה. סגפני. צנוע. בלתי מעניין לגמרי.
ויורד עליהם שלג! שלג! כמה אכזרית יכולה להיות הצגת שלג בפני צופה ישראלי באמצע יולי בואכה אוגוסט. והלבן הזה יורד פתותים־פתותים, ברכות, מתיישב על שערם, והם מקבלים אותו באדישות, כחלק בלתי נמנע בחיים, באותה אדישות שישראלי מקבל מדוזות ביולי. אח הלסינקי, הלסינקי. לו רק היית פתח תקווה.
והבלשית היפה והאלמנה סופיה קרפי (שותפתו של סאקרי נורמי - אלה לא שמות. זוהי שירה), פינית עד עצמותיה. ספר לה את הבדיחה המצחיקה ביותר של אדיר מילר, ותקבל על פניה את אותה הבעה קפואה כאילו בישרת לה שהבית שלה עולה כרגע באש. אולי כל הפינים ככה - לא מרגישים, לא מחצינים. אולי רק קרפי. אבל מי שפותרת תעלומות סבוכות בעזרת חריצותה האינסופית ומוחה החריף, היא כישלון מוחלט במגע אנושי, ובוודאי בניהול וגידול בנה ובתה החורגת.
זה לא עובד. קרפי סתם מעצבנת. גם כשהבת שלה מסתבכת עם סוחרי סמים מאסטוניה הסמוכה, היא נראית נרגשת כמו אדם שהלך לעולמו בשבוע שעבר. והניסיון מהעונה הראשונה מלמד שעד שתיחשף הקנוניה הגדולה יחלפו עוד כהנה וכהנה פרקים - עוד הרבה פרקים, ולפתע מתעורר איזה געגוע אל הקיץ הישראלי, איזה חשק לתפוס טיסה לנתב"ג, לרוץ לחוף וללטף איזו מדוזה חמודה בלב ים.
לראות או לוותר: רק כטיול קצר לפינלנד הקלאסית. על השאר אפשר לוותר.
התרעות פיקוד העורף