"כשקראו לי ב-92', תיכף לאחר מלחמת המפרץ, בהצעה לכתוב לראשונה ל'זהו זה', לא היה מושג לי בכתיבה לטלוויזיה", מודה דניאל לפין, התסריטאי הראשי של "זהו זה" במהדורת קורונה, העולה היום לעונה שנייה בשידורי כאן 11, לאחר שלושה שבועות של התאווררות מאז העונה הראשונה המוצלחת. 

לא היה לך מושג, אתה אומר ועל ההתחלה מצאת את עצמך פתאום מול ענקי הקומדיה.
"עם אחד מהם, אבי קושניר, זה לא היה בדיוק 'פתאום'. שנינו עשינו יחד את צעדינו הראשונים - הוא כשחקן, אני ככותב - בהצגת 'כולם היו בניי חוץ מנעמי'. חבריו המנחים קיבלו אותי כאילו הייתי איתם תמיד ואילו הבמאי ארוו קפלן היה מזכיר לי שלטלוויזיה כותבים אחרת מאשר לתיאטרון".

מאז עברו 28 שנה. כשנקרא לפני ארבע חודשים לדגל, לפין התייצב בלי שהיות. הוא יודע, שאם המציאות כעת לא מרנינה, או בהחלט מדאיגה, תסריטאי מיומן כמוהו מוצא בה כר נרחב לפעולה. כך בין הנושאים שהועלו על הפרק בעונת הקורונה הראשונה ניתן היה לצפות ב"פשיטת" אנשי המוסד על מכונות ההנשמה בחו"ל, לקבל דרישת שלום משעשעת מהמחסור ה"היסטרי" בביצים ( זוכרים?), גם לקבל תזכורת מעיצומי הרופאים המתמחים בבתי החולים בדמות מתמחה, המנמנם בעמידה תוך כדי מילוי תפקידו.

"אני כבר לא מסוגל לזכור הכל", מעיר לפין. "הרי כתבתי לא פחות מ-34 מערכונים תוך כדי העונה הקצרה שהייתה לנו".

כשהוא נשאל כיצד הוא עומד בלחץ, לפין משחרר סוד מקצועי: "ברגע שיש לך רעיון, בום אתה כותב אותו. אם הולך קשה בכתיבת מערכון ואתה מסתבך איתו, זרוק אותו לפח. זה לא תסריט, או מחזה, הדורשים רצף הרבה יותר ממושך של כתיבה. מה שחשוב זה לכתוב מדויק ולקלוע".

חברי ''זהו זה'' (צילום: אילן ספירא)חברי ''זהו זה'' (צילום: אילן ספירא)

אגב כך משחזר לפין את הולדת תוכנית הפתיחה, ב-26 במרץ, כשמסתבר שלמרות תהילת העבר הוא וחבריו לא היו משוכנעים הפעם מלכתחילה שההצלחה תחזור: "מאז שנפגשנו עשרה ימים קודם לכן, מה שנראה היום כאילו שהיה לפני 400 שנה, הקלטנו מלא קטעים באחד האולפנים הקטנים ב'אולפני הרצליה'. כשהרכבנו אותם בזה אחר זה, כל הזמן שאלתי את עצמי אם תצא לנו מזה תוכנית. כשעלתה המוזיקה, כמו בתוך איזה קסם, ראינו שבאמת הייתה לנו תוכנית, לא יודע איך זה קרה. לפתע 'זהו זה' קמה לתחייה אחרי 22 שנה - וזה נראה ונשמע כמו אז".

אם שמחנו לפגוש שוב בתוכנית הספתח את באבא בובה בגילומו המזהיר של מוני מושונוב, נראה שבתוכניות הבאות הסתדרתם די טוב בלעדיו. "מראש לא התכוונו להיות נוסטלגיים במיוחד. אולי יותר קל היה להמשיך עם הדמויות מאז, אבל אנחנו לא מחפשים הקלות ומשתדלים ללכת על חומר חדש. למשל? - אם הזכרת את מוני, בוקר אחד הוא בא ואמר - 'אני מת לעשות את יורם לס' והוא עושה את זה נהדר, למרות שאנחנו לא בדיוק תוכנית של חיקויים".

יש דברים שלא תכניסו ל"זהו זה"?
"בתוכנית אין קוד מסוים שמנחה אותנו, אבל אנחנו משתדלים לא להיות נמוכים מדי, או גסים מדי".

אני מעיר ללפין, שאני מוצא דמיון מסוים בינו לבין אפרים קישון, מי שהיה גדול הכותבים בתחומו. בעוד שקישון בכלל לא ידע עברית כשעלה ארצה ונהיה לסופר הישראלי הנמכר ביותר בעולם, לפין, כיום כמעט בן 61, ידע גם ידע עברית כשעלה ארצה בגיל 11 מקנדה, אבל לאור כתיבתו מזה שנים קשה להאמין, שגם לו ציפתה התמודדות לא פשוטה עם העברית.

"כשעליתי ארצה, קלטתי מהר את המבטא, אבל חסרו לי לא מעט מילים. לא הצלחתי להבין מדוע אומרים 'דלת פתוחה' ולא 'דלת פתוח'. עם טעויות כאלה, המורה שלנו חשבה שאני...מפגר, מה שלא עזר לי בחברת הילדים. כיום, ככל שאני מתפרנס מהשפה הזאת, עדיין יש לי בה כמה חורים ואני משתדל להשתפר. מי שעזר לי בנידון זה הוא יוני להב, בעל העברית המשובחת, שאיתו כתבתי את המחזות הראשונים שלי".

אם משתתפי "זהו זה", שלהם אתה כותב, כמו "לקוחות" אחרים שלך, דוגמת אלי יצפאן, מתחזקים באמצעות הברקות הכתיבה שאתה מקדיש להם את הכוכבות שלהם, אתה נשאר בצל. זה מתסכל?
"כשיש לי הזכות לכתוב לגידי, מי שלהקת 'כוורת' שבה הופיע נחשבת על-ידי כאחת הכי טובות בעולם, איזה תסכול יכול להיות? איזה תסכול יכול להיות בלכתוב למוני, שמופע 'ערב חד-פעמי', שבו השתתף, נראה היה לי בזמנו כתופעה על-טבעית? הצל לא מפריע לי".

וכשאתה עובר ברחוב ושומע אנשים מצטטים דברים שכתבת מבלי שידעו שהם יצאו ממוחך הקודח?
"שלא ידעו. מי שרוצה להיות בפרונט, שילך על זה. לי טוב במקום שבו אני נמצא".

לקראת סיום, לפין מפתיע. "אני לא במקרה במקום הזה", הוא אומר. "כבר בגיל שש ידעתי שאעשה מה שאני עושה עכשיו. בקנדה גדלתי על הביטלס וכשראיתי שם את הסדרה 'דה מאנקיז', הבנתי שארצה לעשות דברים כאלה".

מהו החלום הטלוויזיוני שלך?
"הייתי שמח לעשות עוד עונה של 'החיים זה לא הכל' (הסדרה שרצה תשע עונות ובה קושניר בעצם שיחק אותו כתסריטאי מתוסכל - י. ב-א). אם הורדתי אותה כשהרגשתי שאין לי יותר מה להגיד בה, מכרתי שם כל מה שהיה לי למכור ונקמתי בכל מי שרציתי לנקום. עכשיו, כשיש לי מחדש מה להגיד, אשמח אם תינתן לי ההזדמנות".

אם היא תינתן, האם תסתפק בה?
"לא. יש לי שאיפות בכיוון של חו"ל - וזה בשביל הביטחון הכלכלי. משהו שכתבתי הגיע עד ספייק לי - ואיכשהו זה לא קרה. זה לא גורם לי לא להמשיך לנסות. אם יקבלו בחו"ל משהו שלי, זה יהיה בשבילי כמו לשחק באן.בי.איי".