חמישה שבועות חלפו מאז עלתה "טהרן", וזהו כנראה פרק הזמן הקצר ביותר בו סדרה הצליחה להיכנס לחיינו בסערה שכזו והופ, כבר להסתיים, ועוד בטיימינג אירוני לשידור פרק הסיום: היום בו סוכל פיגוע נקמה על סיכול העברת נשק מאיראן. האמינו לי, מי צריך סדרות אקשן כשכך המציאות שלנו נראית?

''טהרן'' (צילום: באדיבות כאן 11)''טהרן'' (צילום: באדיבות כאן 11)

אז עונתה הראשונה של "טהרן" הסתיימה ברעש גדול (עוד לפחות שתי עונות צפויות להגיע בהמשך) ואיתה תמה התקופה שתמר ומילאד הפכו להיות הזוג עם סיפור האהבה המתוסבך ביותר שנצפה על המסך, ו"המוסד" הצטייר כארגון שכל קשר בינו לבין הגנה על נציגיו מעבר לגבול מקרי בהחלט. מאוד מרגיע בסך הכל.

מה היה לנו העונה? סוכנת צעירה נשלחת למשימה סודית בבירה האיראנית כשבדרך היא מתחזה למקומית, נחשפת, מתחמקת מהאדם היחיד שיכול היה לסייע לה שם, מתאהבת באנרכיסט איראני וכל זה כשכוחות הביטחון המקומיים צובאים אחריה. עד שהמסכנה חשבה כי הצליחה למלא את ייעודה, היא מגלה כי המפקדת שלה היא סוכנת כפולה שהכשילה את המשימה הצה"לית במזיד, והיא בורחת עם אהובה האיראני אל הלא נודע (כי מי לא פינטז פעם על חופשה רומנטית סוערת בפרבר איראני?). 

מתוך מתוך

ייאמר לזכות "טהרן" שמהפרק הראשון התמידה בקו העלילה שלא תואם את המציאות, ולכך אין ספור דוגמאות: החל ממגוון התרחישים בהם תמר (ניב סולטן) ויעל קדוש (לירז צ'רכי) מדברות בקול בעברית, גם כשתמר באמצע משימה קריטית במקום הכי מסווג באיראן ועד האופן שבו קדוש מגיחה לטהרן כאילו מדובר בקפיצה לאלונית בכביש שש. בפרק הסיום, הגדילה הסדרה לעשות וסיפקה שלל שאלות שסביר כי לא נקבל עליהן תשובות (רמז: כי אין כאלו) גם בעונות הבאות: איך קצין הביטחון האיראני נכנס לקומונה שאמורה להיות פיראטית בכזו קלות? מדוע נתנה האנרכיסטית לקצין להיכנס לחדר הנעול של מילאד, אם נאמר לו ש"בתו" בוודאות לא נמצאת שם ואלוהים, איך הוא הסיק מרצף אותיות גנרי שמדובר בקוד שגיאה השייך במקרה לחברת המחשוב שמספקת שירותים לחברת החשמל? חכו, עוד לא דיברתי על הטריק הגאוני שיצרה ההפקה: ניב סולטן + פלסטר על האף = מישהי אחרת, כמו כן ניב סולטן + שפם מודבק בחמישה שקלים = טכנאי איראני. על כמה דברים עוד נוכל להבליג?

ובכל זאת, "טהרן" סדרה מעולה. מדוע? כי קשה להפריד את הסדרה מהידיעה שהפיקו אותה בתקציב מוגבל, ואף על פי כן הארט נראה אותנטי, הצילום בוצע ללא דופי והעריכה המוזיקלית של מארק אליהו הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהתוכנית, עד שקשה לדמיין אותה בלעדיה. מבחינת הקאסט: כבר בפרק הפתיחה כישרונה של סולטן שטף את המסך, ובקו זה המשיכה לכל אורך העונה, רק שבדרך זכינו להכיר גם את שרבין אלנבי, השחקן האיראני המגלם את מילאד, שהפגין תצוגת משחק יוצאת מן הכלל ובאופן אישי, נכנס לי ללב. אי אפשר להתעלם גם משון טאוב שגילם את קצין הביטחון החריף באותנטיות מרשימה ואת לירז צ'רכי האגדית, שאמנם שברה לנו את הלב בסוף, אך שיחקה נהדר ופלירטטה עם הפרסית בנונשלנטיות מעוררת קנאה. אגב, רק לי קשה לקבל את מנשה נוי כראש "המוסד"? טוב, יש גבול למרחק שהדמיון שלי יכול להפליג.

דני סירקין, במאי ''טהרן'' (צילום: אבישג שאר ישוב)דני סירקין, במאי ''טהרן'' (צילום: אבישג שאר ישוב)

לא אסיים מבלי לדבר על הסוף המפתיע, לכל הדעות, שקיבלנו. בפרק של פחות משעה הספקנו לחשוב שאחד מהמפקדים הבכירים באיראן הוא סוכן כפול ולפני שהספקנו לומר גונדי – גילינו כי המפקדת הקשוחה מ"המוסד" היא למעשה סוכנת כפולה בעצמה, שרגע לפני מותה גרמה למטוס ישראלי ליפול בשבי האיראני. אין ספק שההגדרה "טוויסט בעלילה" נוצרה בשביל רגעים כאלה. כיף לסיים את העונה עם סוף שכזה, שהוכיח כי למרות שחשבנו שאנחנו יודעים הכל (בכל זאת, בערך חצי מהעונה הודלפה לפני שידורה) – הצליחה ההפקה לתעתע בנו. אכן סיום מוצלח, מותח ולא צפוי.

נכון, הצפייה בסדרה מחייבת שעות נוספות של הפעלת הדמיון, ויכולת להתעלות על סימפטום ה"ישראלי החשדן" שמגיח מדי סצנה, אבל בסופו של דבר – "טהרן" היא סדרה מיוחדת במינה. הבחירה בקונפליקט האיראני-ישראלי היא יוצאת דופן ובכך הצליחו היוצרים לפצח נושא מסתורי המסקרן את הציבור הישראלי, מזה זמן רב. נוסף על כך, עם תמהיל מדויק של רומנטיקה, אקשן ושפה לא שגרתית רקחה ההפקה נוסחה מנצחת ששבתה את הישראלים בקסמה. עתה, כל מה שנותר הוא לכבוש את העולם.