"ערב טוב, בז'ז'ינה. ערב טוב, ז'ניה", אני אומר למוני מושונוב ולאבי קושניר. "איפה טולה?", אני תוהה היכן דב'לה גליקמן, הצלע השלישית מהפולניות של "זהו זה". "הכל בסדר אצלה?", "טולה בחל"ת", צוחק מושונוב.

בשבוע שעבר שבו מושונוב וקושניר, יחד עם גידי גוב, שלמה בראבא וגליקמן, לעונה השנייה של "זהו זה" בכאן 11, אחרי חופשת התאווררות קלילה, והם ממשיכים כעת לשלב בין פניני העבר של התוכנית המיתולוגית עם חידושי קורונה רעננים. לכבוד החזרה כינסנו שניים מבין חמשת מופלאי התוכנית: את מושונוב, היחיד מביניהם שהופיע בכל עונותיה, ואת קושניר, מי שהצטרף אליה ב־1988 במלאת עשור לכינונה ובגילו, 60, הוא הינוקא שבחבורה.

תחילה אני שואל את השניים אם הם שמים לב לכך שבעוד שהמצב הכללי הולך ורע, אצלם, מצחיקנים שכמותם, החגיגה נמשכת. "אנחנו עושים את התוכנית בשביל להצחיק ולהרגיע, וכדי שהאנשים יוכלו ליהנות במצב הלא פשוט שעובר על כולם, כולל עלינו", אומר קושניר. "מצד שני, אל נשכח שזאת העבודה שלנו ואנחנו עושים אותה מכל הלב".

"הקורונה היא חלק מחיינו", מושונוב ממשיך. "אנחנו לא יכולים לראות את עצמנו מנותקים משאר האנשים. גם אנחנו מודאגים, גם לנו יש משפחות והפרנסה נפגעה. עם זאת, היכולת שיש לנו לבדר על רקע החששות והפחדים היא פריבילגיה. אני מודה על האפשרות שיש לנו לעשות זאת, ועוד על הצד הטוב ביותר. זו אולי הסיבה שקראו לנו כבר עכשיו לעונה שנייה, למרות שהיינו אמורים לשוב בסביבות אוקטובר. אני מאוד מקווה שלא נהיה רק מדד לקורונה".

קושניר: "מוני מדייק את זה ברמה של מיקרוסקופ. בתור מי שגם אחרי 30 שנה הוא החדש בצוות, אני יכול להגיד שאחד הדברים הראשונים שלמדתי בלהקה המופלאה הזאת זה ליצור ביחד ובעיקר איך כל אחד יכול לוותר על האגו".
"אכן, אנחנו דמוקרטיה עם הנהגה מתחלפת", מושונוב מסכם בקריצה.
"אולי אנחנו דמוקרטיה דיקטטורית", קושניר חש לתקן אותו. "כי אצלנו גידי (גוב) הוא תמיד מי שאומר את המילה האחרונה".
"זה בגלל אישיותו של גידי, שיש בו איזו כריזמה מנהיגותית שקטה", מוסיף מושונוב. "אולי אמרנו את זה בצחוק, אבל זה קרוב למציאות".

איך לדעתכם הגענו למצב שבו רבים בתעשיית הבידור הגיעו עד פת לחם?
מושונוב: "זה לא רק בתעשיית הבידור, אבל מאוד בולט בה. הרי אנחנו הראשונים שנכנסנו להסגר וכנראה נהיה האחרונים שייצאו ממנו. בינתיים אנחנו מתגייסים לעזור למילייה שלנו, אנשי עולם הבמה, שיש בהם מי שהסתבך בחובות ענק".
קושניר: "ככה זה כשהמדינה לא מפצה אותם כפי שהיא צריכה לפצות. אני חייב להגיד לך בתור אחד שלא מבין בכלכלה, שאלו לא רק אנשי עולם הבמה. אם תיקח כדוגמה את סביבת תיאטרון בית ליסין, שם אני משחק, הוא מניע את כל הרחוב, כולל מסעדות, ברים ודוכני אוכל שנמצאים סביבו".
מושונוב: "בדיוק. מדובר לא רק בנו, הרגילים להיות בפרונט. על כל אחד מאיתנו שמופיע יש לפחות 15־20 איש שעובדים בשבילו: קופאים, אנשי סאונד ותאורה, נהגים, מאפרות ומלבישות, שעושים את עבודתם מתוך אהבה והתמכרות לתיאטרון, הרבה פעמים לא מתוך שיקולים כלכליים בימים כתיקונם. ואז כשמגיע משבר כזה, הרזרבות מידלדלות, וכבר לא די באהבה ובהתמכרות. לכן התארגנו לשלוח חבילות לאנשים בתעשייה שזקוקים לעזרה. לא ייאמן, אבל זה המצב שאליו נקלענו בימים אלה".

היית בין אלה שעסקו בשיגור החבילות?
"לא, אני עוזר בצורה עקיפה. תורם מכספי ופועל להגברת המודעות".
קושניר: "עצוב איך שהגענו לזה. בפרט שיש הרגשה שזה לא חייב להיות ככה. הרי אלה שנמצאים מאחורי הקלעים הם ממש רשת הביטחון שלנו, השחקנים. כשאנחנו מתעופפים ועושים סלטות באוויר, הם מחזיקים את הרשת כדי שלא ניפול. כשהם בצרות, אין מי שיעזור להם, והמדינה לא תומכת בהם".
מושונוב: "הבעיה היא שלא רואים אופק. אתה עומד מול משהו לא מובן, לא מוגדר ולא ברור, שעלול להימשך הרבה זמן ואולי יגרום לאי אלה להחליף מקצוע. מה גם שיש בורים ורעי לב שטוענים שזה לא מקצוע. זה מעליב ופוגע, בפרט שאנשי הבמה תורמים כל ימות השנה מעבר לפרנסה שלהם".

נטשו אתכם?
מושונוב: "מה כבר היה לנטוש? הרי אנחנו לא בתחשיב שלהם".
קושניר: "כאילו אומרים לנו: לא עכשיו, אל תפריעו".

אני שואל את מופלאי "זהו זה" אם הם מתגעגעים למירי רגב, שרת התרבות הקודמת.
מושונוב: "בעניין הפוליטי עברנו כל כך הרבה שינויים מהותיים בחברה שלנו מאז שהתחלנו עם 'זהו זה' ב־1978. בעקבות כל זאת אני חייב להגיד שהיחס שקיבלנו ממירי רגב היה על גבול ההשפלה - ואני לא מדבר על חוסר הכבוד. יש כאלה שמקטינים מהערך של תרבות בחיי העם, ומוזר איך שיש כאלה הפוחדים מאומנות. אני מקווה שנכונו לנו ימים טובים יותר. מאז 1978 עברתי לא מעט שרי תרבות כאלה. הטוב מכולם היה זבולון המר הדתי, איש המפד"ל. הלשכה התל אביבית שלו הייתה אצלנו, בחינוכית, כשגם מנהל הטלוויזיה שם, יעקב לורברבוים, היה איש חובש כיפה. דווקא אצלם חווינו את החופש האמיתי. האנשים האלה הבינו משהו בהלכות הדמוקרטיה ובחופש הביטוי".
קושניר: "גם בערך האומנות".
מושונוב: "השניים האלה לא בדקו בציציות מה ששידרנו ולא התערבו. אם לורברבוים כבר התערב פעם, הרי שהוא אפילו עודד אותנו להיות קצת יותר חריפים. אחרי זה באו שרים מהשמאל שהיו הרבה יותר קשוחים עם החינוכית".

אפשר לדבר עם השניים שעות על טלוויזיה, אבל ניכר בהם הגעגוע לבמה עם הכמיהה שלהם לשוב איש איש להצגתו - מושונוב להצגת "הקומיקאים" בתיאטרון חיפה, וקושניר להצגת "עבדאללה שוורץ" בתיאטרון בית ליסין. קושניר משוכנע שזה יקרה בקרוב. "אם יכלו לשחרר את החטופים מאנטבה, אין מצב שלא ימצאו דרך לאפשר את חידוש ההצגות", הוא אומר. "לנו יש לפחות את 'זהו זה'".

אז זה "אחלה עולם", כפי שאתם שרים?
מושונוב: "כן, זה באמת אחלה עולם, אם כי הוא מראה סימנים של כעס על שאנחנו הורסים אותו כל הזמן. אם התחילו לדבר על תיקון עולמי בעקבות המגיפה, הבה נקווה שזה באמת יקרה".
קושניר: "מוני צודק. זה אחלה עולם. למה לקלקל?".

זהו זה בשנת 1992 (צילום: ראובן קסטרו)זהו זה בשנת 1992 (צילום: ראובן קסטרו)

ניסיון של 350 שנה

עם פרוץ הקורונה נקראה החמישייה לשוב ל"זהו זה". "מיד אמרנו כן", מודה קושניר. "אנחנו להקה שחבריה מאוד אוהבים להיות ביחד, לצחוק וליצור. בשבילנו זה כיף גדול. אם בכך אנחנו יכולים לעשות טוב גם לאחרים, זה ענק".

מושונוב: "לא סתם אנחנו נפגשים בכל יום. בעבודה אנחנו מהאולד סקול ובמשך שעות עוברים על חומרים וזאת כשהאקטואליה משתנה ממש מרגע לרגע וצריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק. זה גורם לחזרות שלנו להיות ארוכות ואפילו מתישות לפעמים, והכל כדי להגיע לצילומים חדים ואקטואליים".
קושניר: "אומנם אנחנו משקיעים המון, אבל גם מאוד נהנים מזה".
מושונוב: "נכון. בשבילנו זאת זכות גדולה להמשיך להיות לא רק רלוונטיים בגילנו, אלא אפילו רעננים".
קושניר: "אנחנו משתדלים להיות כאלה. אבל בוא נהיה פיירים, מוני, שיש כאן חמישה אנשים בגיל מסוים שיש להם היכולת להפוך בבת אחת לבני חמש שמשחקים בארגז חול".

היכן הייתם כשקיבלתם צו התייצבות ל"זהו זה"?
קושניר: "כשפנו אלינו כבר לא היו הצגות".
מושונוב: "אצלי זה היה דרמטי במיוחד. כשעמדנו לעלות לבמת תיאטרון חיפה עם ההצגה הראשונה של הצגת 'הקומיקאים', שבה אני משחק עם בראבא ועם הבן שלי, מיכאל, התקבלה ההוראה להפסיק הכל. כך שהפנייה מכאן 11 תפסה אותי מובטל. לא הופתעתי כשפנו אליי. ישר הבנתי שהייתה כאן התכתבות עם מה שעשינו במלחמת המפרץ. גם אז הייתה תקופה של חוסר ודאות ושל פאניקה ולכן קראו לנו הפעם".
קושניר (צוחק): "אני אומר שהייתה צריכה להיות מגיפה בקנה מידה עולמי כדי שמישהו בכאן 11 יהיה מספיק נחמד כדי להרים אלינו טלפון ולהגיד 'יאללה, בואו!'".

זה גורם לכם תחושת דז'ה וו לתוכניות המלחמה ההיא?
מושונוב: "כל הזמן. רק מה, לא רק שהגענו ממסיכות אב"כ למסיכות פנים, אלא שהפעם אנחנו הרבה יותר מבוגרים מכפי שהיינו אז, יותר סלחנים, הרבה יותר סבלנים איש לרעהו ועם המון כבוד לא רק אחד לשני, אלא גם כלפי כל המעורבים בהפקה".

הגיל והניסיון משפיעים?
קושניר: "וודי אלן אמר שצריך להיוולד בני 100 ולבוא עם כל הניסיון לגיל 20. פה קרה משהו דומה. כלומר, חזרנו לגיל 5, כמו שאמרתי קודם, אבל במצטבר יש לנו ניסיון של 350 שנה".

מוני, כשהוצאתם את הבאבא בובה מהנפטלין בעונה הקודמת, חשבנו שנחגוג עליו גם בצפייה בתוכניות הבאות, והוא די נעלם כלעומת שבא.
"כמובן שהשתמשנו בפרק הראשון בבאבא בובה, דמות שהתסריטאית אילנה לופט יצרה במלאכת מחשבת במלחמת המפרץ הראשונה, ויכול להיות שנחזיר אותה בהזדמנויות מסוימות. אבל אנחנו רצים כל הזמן עם דמויות חדשות וקטעים חדשים, כמו על החבר'ה מהגבעטרון או קבוצת מעריצי האירוויזיון".

ויש גם חיקויים. איך התלבשת על פרופ' יורם לס?
"בתוכנית הזאת אנחנו בדרך כלל לא עושים חיקויים של אחד לאחד. זה סוג אחר של תוכנית. למרות שלא חסרו אצלנו חיקויים, עיקר כוחה של התוכנית הוא במערכוני סיטואציה. לגבי שאלתך, ראיתי בטלוויזיה את הפרופסור והרגשתי שאני יכול לבצע אותו מאחר שבאופן פיזי זה יושב עליי בול. כשהתלבשנו על העניין, תוך ארבעה ימים זה עלה לאוויר".

בתוכנית ליום העצמאות חיקית את דוד בן־גוריון, ובתוכנית "היהודים באים" חיקית את מנחם בגין. איך תשווה בין שתי התוכניות?
"מדובר בשתי תוכניות לגמרי שונות במהותן. 'היהודים באים' היא לא תוכנית אקטואליה, ועובדים עליה הרבה זמן מראש, כשחוץ מלהציג אל מול המצלמות את החומר הקשור לעבר ההיסטורי שלנו, אנחנו לא מתערבים. ב'זהו זה' המבצעים כאילו חלק מתוך מערכת ומעורבים יותר. אנחנו נותנים לכל תוכנית את הכבוד המגיע לה".

הדמויות הנשיות ב"זהו זה" הן בשבילכם אפשרות להתפרק?
קושניר: "אין בתוכנית הבדל בין דמויות נשיות לבין דמויות אחרות. אבל כשאנחנו מציגים דמויות נשיות, מבחינת הביצוע הן יוצאות קיצוניות. כלומר, לראות את גידי גוב בתור בימבו אמריקאית שבאה לשופינג, אז לא רק שאתם בבית מתגלגלים מצחוק, גם אצלנו באולפן זה לא עובר בשקט. או שבעונה הקודמת היה לנו מערכון על שלושה מנפחי זכוכית, שאחד מהם מנסה להכניס אוניות לבקבוקים. הסיטואציה כאן הייתה כל כך קיצונית שלא יכולנו להחזיק מעמד וצחקנו. הרי בסך הכל גם אנחנו בני אדם".
מושונוב: "ב'זהו זה' המקורי עשינו את זה בשידור חי. שם אם אתה טועה ומנסה לתקן תוך כדי שידור, נוצרות סיטואציות קומיות בינינו, ואז מגיע הצחוק. כיום התוכנית מצולמת באותה אווירה, כאילו שידור חי. זה הכיף הגדול ביותר של התוכנית הזאת, השנה, שהצלחנו לשמור על האיכויות של השידור החי גם אם התוכנית מוקלטת יום קודם. אומנם אנחנו לא באים בשביל לצחוק, אלא בשביל להצחיק, אבל קורה שאנחנו יוצאים מהדמויות. לנו זה כיף לצחוק, אבל כיף גדול יותר להתאפק".

שרים ביחד

אחד החידושים בעונות החדשות של "זהו זה" הוא השירים שהחמישייה מבצעת בתוכנית. הביצועים שעלו ליו־טיוב זכו כבר למאות אלפי ציפיות, והשיר המוביל הוא החידוש ל"צל עץ תמר", שבו צפו כמעט 300 אלף פעמים.

"מצחיק איך שהעבודה על השירים זהה לעבודה על המערכונים", אומר קושניר. "אין כאן 'יאללה, חבר'ה, בואו נהיה עצובים'. כאן מגיעות מחמאות למעבד הצעיר שלנו, אמיר לקנר, שלקח חמישה אנשים שבפעם הראשונה בחייהם שרים ביחד, והפך אותם ללהקה שכאילו פועלת שנים".
מושונוב: "הבחירה באמיר לקנר הצעיר כמפיק המוזיקלי של התוכנית באה מאתי אנטה, המפיקה המנוסה של התוכנית. לא הכרנו אותו וקפצנו איתו למים. בתור ביטחון לקחנו לתוכנית הראשונה את 'פרנויה', שיר ששלמה גרוניך כתב לנו לפני הרבה שנים עם אשתו דאז, נירית ירון. גרוניך בא לעבד עם אמיר את השיר, והוא ביצע אותו איתנו, כמובן עם התאמת המילים לימי הקורונה מצד נירית".

זה מזכיר את "הגשש", שהתחילו כלהקה של פזמונים עד שהמערכונים השתלטו להם על העסק, מה שלא הפריע להם להקליט קלאסיקות נהדרות ולאגד אותן באלבומים. אתם בדרך?
מושונוב: "ממש דיברנו היום על הנושא הזה, וגם אצלנו יש כוונה להגיע לאלבום. אנחנו שרים לא רק להנאת השירה, אלא כמו שחקנים מתכוונים למשמעויות של הטקסטים, לא רק למנגינה. לכן זה טיפה יותר מסתם לשיר יפה, כשאנחנו מתכוונים לכל שורה ומילה".

שניכם אינכם זמרים טבעיים, ונראה שיש לכם האפשרות לשחרר כאן משהו שכלוא בפנים.
מושונוב: "אספר לך משהו מלפני כמעט 50 שנה. בצוות הווי סיני הבטיח לי הבמאי איזה שיר סולו על ביל קרטר מהמערבונים. חבר הצוות, יצחק קלפטר, הביא שיר שכתב. אני התרגשתי, אל תשאל כמה. הזדמנות ראשונה לשיר סולו. קלפטר לימד אותי את השיר לפני כל הלהקה. כל פעם שהייתי טועה, היו אומרים - 'יצחק, תראה לו איך עושים את זה'. בסוף הסתבר שהוא ביצע את השיר הרבה יותר טוב ממני וזו הייתה טעות לא לתת לו את הסולו מראש. את התסכול מאיך שנשמט לי הסולו הראשון סחבתי שנים. כדי לשיר, אם אתה לא ממש זמר, עליך לצבור ביטחון וניסיון. זה השתנה לי בשנות ה־80, כשגרוניך בא אלינו ל'זהו זה', לעבוד איתנו על שירים. אז כאילו קיבלתי אישור. בערב היחיד שבו יצאתי השנה, אני שר לבד בביטחון שאז לא היה לי".

אבי, גם אם כמו מוני אינך מחשיב את עצמך כזמר, הגעת בתחום הזה למשהו שזמרים מקצועיים רבים רק יכולים לחלום עליו - השתתפות באירוויזיון. השירה כעת ב"זהו זה" מעוררת בך מחשבות לגבי "הבטלנים" מס' 2?
"זה משהו שהיה נכון לעתו, בגיל 27. היום אני נמצא במקום אחר. אז האירוויזיון היה מבחינתי עוד פרויקט, חוויה נהדרת, בפרט שעל חשבון משלמי המסים נסעתי עם דטנר לבריסל, וזה היה יופי של טיול".
מושונוב: "לך תדע, אולי יזמינו אותנו לשיר באירוויזיון".
קושניר: "אני שר היום במסגרת הלהקה ב'זהו זה'. מי שרוצה אותי היום, אנחנו באים ביחד. ואם לא האירוויזיון, אולי פסטיבל סאן רמו".

ואז תבוא עם הסקסופון.
"ברור, בלי הסקסופון אני לא יוצא מהבית".

אם נעבור טיפה להיסטוריה, אתה, מוני, כאמור היחיד שצלח את התוכנית לכל אורכה, תוכל להעיד שהכל באשמת צ'ה גווארה.
"נכון. 'צה גווארה' הייתה הצגת תיאטרון שבה שיחקתי ב־78' בחוג באוניברסיטת תל אביב, שם למדתי עם בראבא ודליק (ווליניץ - יב"א) ועוד סטודנטים. מההצגה אספה אותנו רישה טירמן, מי שהייתה המפיקה המייסדת של 'זהו זה', וגידי הואיל בטובו להצטרף אלינו כעבור שנה. אז אתה צודק, בכל היה אשם צ'ה גווארה, והוא כנראה לא ידע על זה".

היו פאשלות?
"אין שידור חי בלי פאשלות. כאן אין מה לעשות, כמה שאתה בא מתוכנן, דברים קורים. זכורה לי במיוחד תוכנית שעשינו על גשם, והיא הייתה אמורה להיפתח עם גשם שירד עלינו. אז איך עושים גשם ב'זהו זה'? לוקחים חבית ענקית, שמים אותה בראשו של סולם גבוה ומחברים לה באמצעות צינור מין טוש כזה, והוא כאילו משקה אותנו בגשם. ואז בדיוק כשהושמע שיר הפתיחה, מישהו נשען שלא בכוונה על הסולם, והחבית התגלגלה למטה עם כל המים והאולפן הוצף. נהיה הלם מוחלט. נאלצנו להעביר את התוכנית בלי גשם והייתה סכנה ממשית של התחשמלות, משהו מבהיל. איכשהו יצאנו מהברוך, אבל מומחים מה־BBC שבאו לראות אצלנו את הפלא של שידור חי לא עמדו בלחץ ופשוט ברחו מחדר הבקרה".

אז, בקיץ 1978, העלית על דעתך שתגיעו כל כך רחוק עם "זהו זה"?
"לא ציפינו לזה. בהתחלה דובר איתנו על מגזין נוער חודשי. בכל פעם האריכו עוד קצת ומשום מה זה נמשך 20 שנה".
קושניר: "אני ידעתי שהתוכנית תרוץ הרבה זמן. אז, ב־1978, כשעדיין לא הייתי בטוח שאהיה שחקן, כשראיתי על המסך את מוני, בראבא ודליק בתוכנית הראשונה של 'זהו זה', אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות כמותם".

אבי, בניגוד למוני, שהגיע לתוכנית אחרי שירות בלהקה צבאית, לימודים באוניברסיטה ואפילו תפקיד של רומאו בהצגת "רומאו ויוליה" לצדה של ג'יטה מונטה בתיאטרון חיפה, אתה כולה היית בוגר תפקיד מנהל הצגת "אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי.
"יא אללה, איך אתה זוכר את זה! עבר בדיוק עשור מאז שהם התחילו, וכשמיכל ארבל, המפיקה מהחינוכית, קראה לי, יצאתי לדרך בלי לשאול הרבה שאלות. לפני שנכנסתי לשם, עצרתי ותפסתי את משמעות הרגע. מיותר לציין שהחיבור שלי עם המנחים האחרים היה מיידי".
מושונוב: "קיבלנו מיד את הילד, בלי שום התלבטות. על הרגע הראשון איך שאבי התייצב מול המצלמות, היה ברור שהוא ימשיך איתנו".

הבאבא בובה שלך הגיע במקרה לתהילה, הלא כן?
"הסיפור של הבאבא בובה התחיל כדמות בפרק שהקדשנו לריקודי עם, כעוזר של הבאבא, האחראי על ריקודי העם. כשהגיעה מלחמת המפרץ, ראינו בעיתונים שיש שעושים כל מיני גימטריות. התסריטאית אילנה לופט אמרה 'וואללה, כדאי לעשות מזה קטע'. להגיד את האמת? היינו די סקפטיים בקשר לדמות הזאת. לא ידענו אם זה ייצא טוב או רע. אבל זה תפס מיד, והיה צינור להוציא את כל הלחצים בתקופה המתוחה ההיא".

אבי, איך נרקמה שלישיית הזקנים?
"בתקופת מלחמת המפרץ מוני ואני היינו מהעריקים שערקו מתל אביב לנווה אילן, הרחק מטווח הטילים. יום אחד, כשהלכנו לבקר שם חבר, הוא לא היה בבית והיה עלינו לחכות קצת. בדיוק הייתה קרוב לשם גינה ציבורית כזאת. אז התיישבנו בה ופטפטנו לנו. פתאום הבחנתי בשלושה מבוגרים. קרץ לי איך שהם דיברו ביניהם. 'מוני, זה מתאים בול למערכון', אמרתי לו. זה היה מונח שם ככה שפשוט אי אפשר היה שלא לקחת אותו. בעצם, לא המצאנו שום דבר. בכל הארץ יש הרבה פרלמנטים כאלה".

השתדרגתם עם "הזקנים" בגלגול הנוכחי של "זהו זה".
מושונוב: "נכון. באחד מהקטעים העונה הפכנו לאקדוחנים במערבון, רק שבמקום עם אקדחים, הסתערנו עם מדי חום שהפכו למעין סמל של התקופה. הרי יש כעת הרבה ממה לקחת, כמו שהראינו שני אנשים שרבים על ריחוק של שני מטרים, או השרים לענייני כלום. אני מקווה שהכל יהיה מאחורינו ולא נהיה מחויבים רק למשהו תקופתי".

"הפולניות" שלכם עם דב'לה הן המשך ל"זקנים"?
"זה המשך ישיר, מערכון שכתב שמוליק לוי. בז'ז'ינה שלי היא המטומטמת מבין השלוש, כשלעומתה טולה וז'ניה הן היותר דעתניות וחכמות".
קושניר, בהבלחה רחומה: "בואו, נקרא לזה נאיבית, לא מטומטמת".

זהו זה 1992 - מערכון הזקנים (צילום: ראובן קסטרו)זהו זה 1992 - מערכון הזקנים (צילום: ראובן קסטרו)

פחות "זהו זה"

בשנות ה־90 עברה התוכנית לערוץ 2. "בהתחלה עברתי עם קושניר ועם דב'לה לשידור לילה, בעשר בערב מאולפני החינוכית, וזאת הייתה הנאה מאוד גדולה", מספר מושונוב. "עשינו שם שתי עונות וחצי נפלאות. אחר כך, לא זוכר של מי היה הרעיון, העבירו אותנו לתוכנית מוקלטת שהייתה אמורה להיות מסיבת השבט, מה שנקרא - וזה כבר לא היה זה".
קושניר: "זה היה פחות 'זהו זה'".
מושונוב: "לא רק 'פחות 'זהו זה', אלא גם יותר מדי גרנדיוזי, היופי של התוכנית היה שאף פעם לא היינו בה פומפוזיים כאלה. ברגע שהתחילו לנפח יתר על המידה, זה נפל".

מה גרמה לכם הורדת התוכנית?
מושונוב: "למזלנו, כשחקנים אנחנו למודי הצגות שעולות ונופלות. לי זאת הייתה חוויה לא קלה להפסיק את 'זהו זה' אחרי 20 שנה רצופות. לאחר מכן, כשהיו עולים אצלי כל מיני רעיונות לתוכנית, כבר לא היה לי למי להציע אותם. הדבר הגיע לכך שהייתי מצלצל לחברים ומציע להם רעיונות. מצד שני, לא הפסדתי מהורדת 'זהו זה'. התיאטרון חיכה לי עם חיבוק גדול. נפתח לי שם עולם חדש כשהתחלתי לביים ונפתחו לי הרבה שערים בקולנוע. אבל אין מה לעשות, אין יותר חזק מ'זהו זה' מבחינת היצירה והעבודה עם חברים".

קושניר: "הורדת התוכנית הייתה בשבילי שוק, אבל יש משהו במקצוע של השחקן שמאמן אותך לקראת מקרים כאלה. אנחנו רגילים לעבור מפרויקט לפרויקט, מהצגה להצגה. אבל ב'זהו זה' יש משהו אחר. בהצגה, שזאת מסגרת אינטימית, אתה רץ עם חברים חודשים ועובר להצגה אחרת, מה שבשבילנו הרבה פעמים, כמה שזה יישמע פסיכי, כמו לעבור משפחה. ב'זהו זה' של אז רצתי בתוכנית עשור שלם. זה לא רק להגיע לימים שלמים לחינוכית וליצור ביחד וגם לצחוק ביחד. היינו הכי להקה שיכולה להיות. מה שמקסים בגלגול ה'קורונה' של 'זהו זה', שהתחושה לא רק שהיא בדיוק אותו דבר, אלא שהיא התעצמה".

היינו חייבים לחכות לקורונה כדי שתחזיר אתכם.
מושונוב: "היו פניות לעשות ערבי 'זהו זה' על הבמה, מה שהצריך מאיתנו התגייסות אחרת".
קושניר: "מה שבעיקר מנע מזה לקרות הוא הזמן שלא היה".
מושונוב: "לא רק הזמן. הבית שלנו לדברים כאלה הוא פורמט טלוויזיה של כ־35 דקות, מה שהכי מתאים לנו. איכשהו הניסיונות לאחד אותנו למופע בימתי לא צלחו".
קושניר: "בסוף אני אצליח לארגן את זה".
מושונוב: "לפחות עם השירים אפשר לעשות משהו. אבל לפני הכל, שרק נוכל לצאת מהבלגן של הקורונה סוף־סוף".

עד מתי "זהו זה"?
מושונוב: "כל עוד נהיה פה".