אם מסתכלים על כמות החיפושים של המונח "אלימות משטרתית" בגוגל בחודש האחרון, ניתן להבחין בקפיצה מטאורית ברחבי עולם, בישראל בפרט. הטריגר ברור: בארה"ב הייתה זו המחאה סביב מותו של ג'ורג' פלויד שגרמה לתופעה להתלקח, ואילו כאן, שבועות ארוכים של התכתשויות מתישות בין השוטרים למפגינים הגודשים את הרחובות הפכו את האלימות המשטרתית לנוכחת בכל מהדורת חדשות, ובתוך כך הפכה את השוטרים לאויבי הציבור.

אם לא די בכך, לפני 7 חודשים, כשקיווינו שתקום ממשלה ולא דמיינו לרגע שאנחנו בפתח מגפה עולמית– מדד הדמוקרטיה הראה כי פחות מ-44% מהציבור בישראל, סומכים על המשטרה. זה עוד לפני שעשרות אלפי ישראלים יצאו לרחוב, כן? משום מה יש לי תחושה שאילו היו מודדים היום את האמון, המספר היה נמוך אף יותר. 

והנה עכשיו, משום מקום וללא הכנה מוקדמת – הגיחה לעולמנו "מנאייכ". דרמת המתח המשטרתית החדשה של "כאן" שנראית כאילו נתפרה בדיוק למצב איתו אנו מתמודדים כעת, מינוס מגפה עולמית.

במרכז הסדרה עומד איזי בכר, בגילומו של שלום אסייג, חוקר מח"ש ותיק העומד בפני פרישה מוקדמת, בעיקר בגלל שמח"ש לא מאוד מחבבים את העובדה שקצין משטרה לשעבר נמצא בקרבם. הוא אינטליגנט וחריף, אך מתוסכל, והשילוב הזה לא מסייע לו יותר מדי ביצירת קשרים במקום. חברו הטוב (והיחיד) הוא ברק הראל, בגילומו של עמוס תמם, קצין משטרה מוערך שנחשד בשורת עבירות חמורות ונמצא תחת חקירת סמויה במח"ש. בעל כורחו, איזי נקלע לחקירה הרגישה, תחת סגנית ראש הארגון בגילומה של מיה דגן, ומוצא עצמו קרוע בין הרצון להיות נאמן ולהגן על חברו, לבין שמירה על טוהר המידות, כאשר לאורך הדרך הוא מגלה פרטים המזעזעים את עולמו ואת סולם ערכיו.

שני דברים מרכזיים הופכים את "מנאייכ" לסדרה שאסור להחמיץ: ראשית, היא אמיצה. היא נוגעת ברקמה הרגישה ביותר שלנו, ובגוף שעד כה כל מעורבות שלו בסדרת דרמה הסתכמה בקונפליקטים של השוטרים עם העולם החיצוני, ולא בקונפליקטים הפנימיים. שנית, לא מפחדת להראות צדדים מכוערים, לא מחפה על מחדלים ולא מנסה לייפות את המציאות. אף על פי שמדובר בעלילה מומצאת, ניתן לשער כי קומבינות ועסקנות נמצאות בכל גוף, במיוחד במשטרה, והיכולת להציג אותם לצד השוטרים המסורים רודפי הצדק, מבלי לטשטש או להגן על אף צד, היא אינטליגנטית וראויה להערכה.

מתוך ''מנאייכ'' (צילום: מתוך כאן 11)מתוך ''מנאייכ'' (צילום: מתוך כאן 11)

בנוסף, הליהוק הוא לא פחות ממבריק. אם לא די בשחקנים המנוסים כמו אסייג ותמם, התאגיד ממשיך להצטיין ולהוביל את האיזון בין דמויות נשיות לגבריות, גם כשמדובר בסדרה העוסקת בגוף שנתפס גברי וכוחני. הדמויות הנשיות בדרמה  הן דמויות מפתח ולא רק "הנשים הקטנות", והשילוב ממשיך להבליט את התאגיד על פני המתחרים. 

הבחירה בשחקנים מקצועיים ומנוסים על פני כוכבי נוער ופליטי ריאליטי שמתבלים לא מעט מהסדרות האחרונות שנוצרו כאן, מוכיחה את עצמה ומעלה את "מנאייכ" כמה רמות. זו ההוכחה שהדגש הוא על האיכות ולא רק על כמות הלייקים, ובימינו זו לא החלטה מובנת מאליה. מצטיינים במיוחד הם דורון בן דוד (שמרוב תפקידים כאיש כוחות הביטחון, אני מופתעת שלא מונה למפכ"ל), ואורנה פיטוסי בתור האישה שקרועה בין האהבה לבעלה לבין תחושות האכזבה ממנו, שמטלטלות אותה.

מתוך ''מנאייכ'' (צילום: מתוך כאן 11)מתוך ''מנאייכ'' (צילום: מתוך כאן 11)

עם זאת, אין מנוס מלהודות שמרוב דילמות אישיות, מקצועיות ושחיתויות מוסריות שנחשפו כבר בשני הפרקים הראשונים – הלכנו קצת לאיבוד. נראה כי הרצון לשאוב אותנו כבר בהתחלה לעולם המורכב של משטרת ישראל, גבה מהצופים מחיר, בעיקר חוסר ריכוז וקושי להבחין בין הדמויות ולהבין מי נגד מי. מוטב היה להפחית את כמות התסבוכות ולהרוויח צופים שיוכלו להבין הכל מההתחלה ועד הסוף, ולא כאלו שמוצאים עצמם בסוף עם הפרק הלשון בחוץ, מנסים להסדיר את קצב הנשימה ולעכל את שראו. 

בימים אלה, ראויה לציון הבחירה של היוצר רועי עידן והבמאי אלון זיגמן לעסוק בגוף כמו המשטרה, שבשונה ממוסדות אחרים בכוחות הביטחון, כמו המוסד וצה"ל – הוא הרבה פחות סקסי. נדרש תסריט מהודק ועבודת בימוי יוצאת דופן כדי להפוך את "מנאייכ" לסדרה שתוכל אולי לקרב את המשטרה לציבור ולהיפך. הפרקים הראשונים מעידים כי הסדרה נמצאת בכיוון הנכון, ואם זה אכן כך, מדובר בתחילתה של יצירה ישראלית מקורית שתשאיר חותם לזמן רב. 

"מָנָאיֶיכּ" משודרת בכאן 11 בימים ראשון ושני, החל מה-2 באוגוסט, בשעה 21:15.