לדבר אל הקיר: "לפני החדשות" היא כל מה שרע בתוכניות האקטואליה הישראליות

"לפני החדשות" בהגשת הילה קורח, רשת 13

בכל פעם שאני נכנס לביתה של אמי, שתהיה בריאה ושתזכה לקבור את כל שונאיה, הטלוויזיה מרעידה את הקירות עם איזה משדר חדשות. אמא, אני מתחנן, זה לא טוב לך. זה לא בריא. זה מכניס לך חיידקים למוח. זה - כמו שראש הממשלה אומר - מפיץ מחלות.

רד צור דער וואנט. דבר אל הקיר. היא מרותקת לתשפוכת הצרחות שעל המסך שלא השתנתה ב־100 משדרי החדשות מהבוקר וגם לא תשתנה ב־100 השנים הקרובות. תראה, תראה, היא אומרת, איך הם לא נותנים אחד לשני לדבר. אז למה את צופה בזה, אני שואל, אז תעבירי לנשיונל ג'יאוגרפיק שאת כל כך אוהבת. רד צור דער וואנט.

בהיתי בקטטה הדוחה הזו, והמפתיע בעיניי היה שגלאון, ברדוגו ויניב טרחו בכלל לבוא לאולפן. מילא קורח מקבלת כסף על ההופעה. הם לא. הם גם לא הגיעו לשכנע או להשתכנע בעצמם. הצרחות ההדדיות סותמות את האוזניים, ואיש מהצופים לא שומע מה הם אומרים.

אז למה הם באו? אין להם משהו טוב יותר לעשות אחרי הצהריים מאשר להתלבש, לנסוע בפקקים לאולפן, להתאפר, לצרוח, להתעצבן, להזיע בחום הפרוז'קטורים - למה הם עושים את זה? והרי משם הם דוהרים לאולפן אחר בפקקים, במרק הסמיך הזה שנקרא מזג אוויר, להתאפר, לצרוח, להתעצבן - למה הם עושים את זה? למה הם חיים ככה? כל כך כיף להופיע בטלוויזיה? כל כך חשוב להיות “מפורסם"? ולא ברור עוד יותר הוא למה אנשים טורחים לצפות במופע הצעקות הזה? אין להם משהו חשוב יותר לעשות בשעות הערב?

אז ניצלתי רגע שאמי, שתהיה בריאה, הלכה למטבח והקפצתי מיד לתחנה אחרת, רחוקה ככל שניתן מערוצים שבהם יש “משדרי חדשות", והחבאתי את השלט. איפה השלט, שאלה אמי מיד. לא עניתי. איפה השלט, רעמה. רד צור דער וואנט. דברי אל הקיר, אמא יקרה. אל התופת הזו אני לא חוזר.