מצאנו את אליס. כלומר, לא בטוח, שכן למרות שהסדרה הסתיימה אני עדיין דרוכה למקרה שמשהו יגיע ממקום לא צפוי ויהפוך את הקערה שוב על פיה – אך נכון לעתה, מצאנו אותה. ואלוהים, כמה שזה מרגיש טוב.

זה לא שאליס אבדה, לא פיזית כמובן – אבל במסעה שהתרחש בקו תל אביב-בנימינה כולנו אבדנו יחד איתה בתהום המחשבות שלה: נגררנו בעקבותיה עם כל פסע ופניה והיא משכה אותנו אחריה בלי שנצליח לעצור לרגע להסדיר את הנשימה, כשבדרך – המכשלות, הנקמות, המחשבות והתהיות לא חודלות מלהגיע.

"לאבד את אליס" נגמרה אמש, וייתכן שאתם לא יודעים על כך בכלל. סביר שלא שמעתם עליה, וסיכוי סביר שהתחלתם לצפות בה והפסקתם באמצע. זה הגיוני. למעשה, אולי זה הדבר הטבעי לעשות, כאשר מדובר בסדרה שכזו – הבועטת בכל מוסכמה אפשרית ומציגה על המסך דמויות שלא הכרנו, קונפליקטים שלא ידענו ותרחישים בלתי אפשריים שמטריפים את המוח ומכווצים את הלב. 

איילת זורר ב''לאבד את אליס'' (צילום: צילום מסך)איילת זורר ב''לאבד את אליס'' (צילום: צילום מסך)

היא לא ישראלית-קלאסית, זה ברור. לולא השפה העברית ורכבת ישראל המפציעה מדי פרק, יכולנו בקלות לחשוב שמדובר בסדרה שהושאלה ממדינה אירופאית קרירה. הצילום אפרורי ומעושן, שנדמה כאילו צולם תחת פילטר אינסטגרמי אפלולי, ההפקה המוזיקלית מורגשת (לעתים מדי) בכל פריים ודו-שיח והעלילה רחוקה שנות אור מהנושאים ההו-כה ישראליים כמו צבא, משטרה ומלחמות. וכשכך, אך טבעי שלא כולם יתחברו. 

"לאבד את אליס" היא כמו קולקציית קפסולה של מעצב אופנה גאון. כמוה, יש רק אחת. היא לא להיט טלוויזיוני עם 5 עונות, לא ייפתחו לה קבוצות מעריצים בפייסבוק וספק אם מעמדם הציבורי של שחקניה ישתנה כשיצעדו ברחוב. היא מהדורה מוגבלת. אם שמעת עליה, הרווחת ואם לא – ההפסד כולו שלך. 

איילת זורר, ליהי קורנובסקי  - ''לאבד את אליס'' (צילום: צילום מסך: HOT)איילת זורר, ליהי קורנובסקי - ''לאבד את אליס'' (צילום: צילום מסך: HOT)

העובדה ש"אליס" נחרטת בזיכרון בעוצמה הזו נובעת בעיקר מתחושת האותנטיות המחרידה שמלווה כל סצנה, ולכך אחראי תסריט מבריק, חצוף ומדויק הכולל לצד מונולוגים מרגשים וסיטואציות מאתגרות גם סצנות סקס שהמסך הישראלי לא רגיל אליהן ודמויות ראשיות שקשה לאהוב ויותר מכך, קשה לשנוא. הקאסט המופלא של השחקנים והשחקניות מובל על ידי משולש פנומנלי אשר מציף כל סצנה בכנות, הגורמת לצופה להרגיש כמו זבוב על הקיר בשיחות אינטימיות אמיתיות של איילת זורר, ליהי קורנובסקי וגל תורן – ולא של דמויותיהם בסדרה. על אף שכישרונם היה מוכר גם טרם השתתפותם בסדרה, את שלושתם גיליתי מחדש בצפייה בה והתגלית הייתה מרגשת, סוחפת ובלתי נשכחת. מדובר בתפקידים הדורשים אומץ וחשיפה (בייחוד עבור קורנובסקי) ועל כך ראויים הם לכל מחמאה ושבח. 

לצד בחירת הקאסט, קשה להתעלם מהקפדנות וההשקעה שניכרת בכל פרט. לאורך שמונת הפרקים נראה כי כל צליל, צעד, מבט, מגע ומילה שמופיעים בסדרה שובצו בה משל היו יהלומים המשובצים בתכשיט יקר ערך. היוצרת, סיגל אבין, מובילה את הצופה במסע פתלתל ומפרך, בו בכל פעם שמשהו נראה מובן וברור – ישנה תפנית חדה בעלילה שמאלצת אותנו לחשב מסלול מחדש. היכולת לגרום לצופים לתלות תקוות ואז לנפצן בלי לחשוש או לייפות את המציאות היא אומנות שראויה להערכה.

הצפייה בסדרה היא מתישה, בשונה משלל סדרות הנטפליקס והתאגידים שהצפייה בהן היא משפחתית וקלילה. כאן, בכל פרק עולים סימני שאלה חדשים ותחושת הבלבול מטרידה ועוטפת את הצופה גם שעות לאחר סיום הפרק, מה שגרם לי להגיע לפרק הסיום בחשש שלא אקבל תשובה לכל שאלותיי. 

אוי, כמה נעים היה להתבדות. פרק הסיום ששודר אמש רקם ברגישות כל קצה חוט הנותר פרום לתוך תוצר שלם, בסוף שהיה מפתיע, מטלטל ומנחם בו זמנית. אם בחרתם לצפות ב"לאבד את אליס", דעו לכם שמדובר במסע מפרך שלא כולם שורדים עד סופו – אך מי ששרד, יזכה בחוויה חד פעמית של מקוריות וכוח מתפרץ. צאו אל הדרך.