96'. מהפך זוטא. נתניהו מתמקם בבלפור. בין אלה שאיתם הוא ניסה להידבר בגישושיו הראשונים כראש ממשלה - איש התקשורת הבכיר ירון לונדון. הם לא נהיו חברים - ולא רק בגין התהום הפוליטית החוצצת ביניהם. ערב יום הולדתו ה־80, לונדון איננו מטפל כעת בכסיות של משי במי שאז ניסה להתרועע איתו. "זה לא אותו אדם", הוא טוען. "נתניהו השתנה עד כדי להפתיע".
"בבחירות הצבעתי בעד הרשימה המשותפת", לונדון מאשר שמועות שנפוצו בנידון ומסביר. "זאת, לאחר ששקלתי באיזה אופן אני יכול להיות הכי אפקטיבי בהצבעה שלי. 21% מתושבי ישראל הם ערבים, קרוב לשני מיליון לעומת 150 אלף לפני הקמת המדינה. אם לא נערה את המיעוט הזה לתוך המרקם החברתי הישראלי, נהיה בצרות גדולות. חשבתי שאם יהודים לא מעטים כמוני יצביעו בעד המשותפת, זה יסייע לשילובם של הערבים בתוך החברה הישראלית כאזרחים שווי זכויות. מלבד זה, חוק הלאום ועוד חוקים שנחקקו באותה רוח מוציאים אותי מדעתי. במידה מסוימת ההצבעה שלי היא הצבעת מחאה".
כנראה שהמהלך הזה משרת את ענייניו של ממשל טראמפ ובה בעת מחלץ את נתניהו מההבטחה שנתן לאלקטורט הימני לספח לישראל חלק מהשטח שנועד להקמת ישות מדינית פלסטינית עצמאית. כל זה לא מחלץ אותנו מן הצורך לכונן שלום עם בני העם הפלסטיני ולחלק את כברת הארץ שבין הירדן לים. אם לא נעשה זאת, נצטרך לוותר על הדמוקרטיה או על הדיוקן היהודי של מדינת ישראל. שתי החלופות הן קץ החזון הציוני. נדמה לי שזה הכיוון שבו בחרו רוב היהודים ואליו צועדת ההיסטוריה".
"גרנו במוצקין, ליד תחנת משטרה בריטית, כשסביבנו 'הכלניות', הצנחנים הבריטים. קרוב אלינו היו גבעות הכורכר שירדו לים. שפע פרחי נר הלילה הצהוב. חוף מרודד בצדפים שמאז נעלמו לחלוטין.
"אמי מתיה, שבעיקר עבדה כמורה לעברית, עלתה מליטא וזכורה לי כמי שעורבים כמו התעופפו מעל ראשה, בהיותה אישה בעלת נטיות דפרסיביות ברורות. אבי בצלאל, יליד רוסיה, שחלם להיות לוליין בקרקס, נהיה כאן אחד ממייסדי המטאטא, התיאטרון הסאטירי הארץ־ישראלי. שחקניו פעלו במעין קואופרטיב ואנחנו, ילדיהם, היינו בחבורה. כולנו כעין משפחה מורחבת. בהשפעת אבא שלי, שהיה מסתובב בבית בתחתוניו ומשנן את תפקידו הבא, דקלמתי יפה. פעם אף שותפתי בהצגה אחת, אבל חיי הדלות בביתנו הרחיקו אותי מכל כוונה להיות שחקן.
"סדרת ספרי חסמבה נולדה אצלנו. כשיגאל מוסינזון נאלץ לעזוב את קיבוצו, נען, הוא נהיה דייר משנה בביתנו. הקשר שלי לירון זהבי, מפקד חבורת חסמבה, הסתכם בשמו, שמוסינזון לקח ממני. מעולם לא הייתי מפקד של שום דבר ולא צעקתי אי־פעם 'אחריי!'. תחנת המשטרה הבריטית שעליה כתב מוסינזון, הייתה, כאמור, ליד ביתנו, ובית הקברות המוסלמי, שבו הוא מיקם את המערה החשמלית, היה בסמוך אלינו.
"אינני להוט אחר הזיהוי שלי עם חסמבה. כשהציעו לי לשחק את ירון זהבי הקשיש בסדרת נוער בטלוויזיה על פי חסמבה, לא נעניתי, כי מזמן נמאסה לי התאומות הכפויה עם ירון זהבי. הצעתי את עודד קוטלר והסתפקתי בהופעה שם בתפקיד־אורח של ראש הממשלה, שעודד הציל מהתנקשות, וזה היה נחמד מאוד".
גם אם לונדון מצהיר חזור והצהר שאיננו שחקן, התיאטרליות היא ממאפייניו, ורשומות לו גיחות אל המרקע, כמו מגיש תוכנית "עלי כותרת" בסרט "שלאגר", וכמו הופעה כהוא עצמו בסדרות "שטיסל" ו"שטוקהולם". בקליפ לשיר "אצל הדודה והדוד" של סנדרסון, שביים חברו מוטי קירשנבאום, הייתה ללונדון הופעה רטובה בבריכה. גולת הכותרת המשחקית שלו הייתה בהופעה חשופה למדי ב"זוג נשוי", סרטו של יצחק (צפל) ישורון.
"אין ספק שמשהו מהתכונות של אבי עבר אליי ואני אוהב להשתעשע מול מצלמה, אבל אני לא שחקן מקצועי, ואם הסכמתי לשחק תפקיד־תפקיד אצל צפל ב'זוג נשוי', הרי די שיחקתי את עצמי כאיש תקשורת, השרוי במשבר גיל העמידה. מאוד חשקתי בפרטנרית שלי שם, מירי פביאן. שיחקנו באופן ריאליסטי, כולל בלי בגדים מתחת לשמיכה. כן, אני ירון לונדון. זה עולם של אנשים מוחצנים, לא של נזירים".
אם לונדון טוען שאיננו שחקן, אין ביכולתו להתכחש לקריירה הפזמונאית שלו, שארכה כ־20 שנה. "אני לא משורר, וכישרוני הפואטי דל למדי, אבל אני טכנאי מילים מיומן ומרבה לקרוא שירה", כך סיפר לי בראיון לפני שלוש שנים. כעת הוא חושף כיצד נהיה פזמונאי מבלי שהתכוון לכך.
"דלת מולי גר בירושלים צבי בן פורת, מנצח מקהלת הילדים של קול ישראל, שזרק לי את הרעיון שאכתוב לו משהו שיוכל להלחין למקהלה. כשפיטרו אותי מהרדיו ושבתי לתל אביב, לא ידעתי ממה אתפרנס וכתבתי לעצמי כמה פזמונים. כמו אחרים, הזדמנתי לקפה 'כסית'. בין באי המקום פגשתי את לביאה הון, סוכנת השחקנים זה שנים רבות, שאז עסקה בהפקת גשר הירקון. אגב מרק גולש שהיא הזמינה על חשבונה, היא שאלה אם יש איזה פזמון באמתחתי. בדיוק היה. זה סיפורו של השיר 'בשום מקום', שלביאה מסרה לאלונה טוראל להלחנה לביצוע השלישייה".
ב"ציף ציף מעל הרציף", שכתב עם דני ליטני לביצוע השלושרים, הנציח את נוף הפרדסים שנגלה לעיניו בנסיעה ברכבת מתל אביב לחיפה. ב"בואי לאילת", שיר־פרסומת לאילת שנורית הירש הלחינה במקצב הבוסה נובה ושר ליאור ייני, יש הד לנסיעתו לשם לאחר שחרורה עם ירמיהו הלפרין, חלוץ הימאות העברית וחברם של הוריו.
כשכתב את להיטו "אליעזר בן־יהודה", עדיין לא הכיר את מלחינו, מתי כספי. לדבריו, כתב אותו בהשפעת סרט על קרב הגבורה באלאמו, בכיכובו של ג'ון וויין המיתולוגי. הצפייה בסרט עוררה בו כמיהה לגיבור כחול־לבן - והוא בחר באליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית, שחידושי המילים שלו מככבים בשיר. הייתה זאת דליה גוטמן, מפיקת תוכנית הרדיו "דו רה ומי עוד", שהזמינה את השיר וגייסה את כספי להלחנתו.
ייחודי הוא סיפורו של השיר "מרדף", שאותו כתב עם נחום היימן והוא מוכר בביצוע חוה אלברשטיין. כמו "גשר אלנבי", שנורית הירש הלחינה לביצועו של יהורם גאון, גם השיר הזה נכתב ל"המלחמה אחר המלחמה", סרטו התיעודי של מיכה שגריר.
לימים התחרט לונדון על השיר הפטריוטי שהיה לאחד מסמלי תקופת ההתשה. "ברוח האופוריה של אז נודפת ממנו צחנת מיתוסי דם ואדמה", הוא נוזף בעצמו. "אני נהנה הרבה יותר מגרסתו הצרפתית של השיר. בשהייתו בצרפת, נחצ'ה (היימן) מסר את הלחן לביצועה של הזמרת מארי לאפורה, והוא הצליח שם עם מילים אחרות לגמרי תחת הכותרת 'צרור סיגליות'".
לונדון למד שנתיים בבית הספר "לדוגמא" עם דן שולקיס, הוא דן שילון. מאיר נוי, מלחין "אח, פגישה שכזאת" ו"היי דרומה לאילת", האיש והאקורדיון, היה המורה שלו למוזיקה בבית חינוך לילדי עובדים. הוא החל את לימודיו התיכוניים בפנימיית בית הספר החקלאי הכפר הירוק - "בעיקר בגלל שרציתי להשתחרר מהאווירה הלא נוחה בבית וגם הלכתי אחרי מירה, ילדה שאהבתי" - שם התמחה כרועה צאן. לונדון סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה הרצליה.
זה די התאים לי אז, כמי שהיה בחור די פרוע באופן כללי. הועברתי לבסיס חיל חינוך, שם לאחר שהייתי כישלון מוחלט בתפקיד פקידותי, הפכו אותי לעוזרו של רס"ר המשמעת. כששמעו שאני יודע לצייר, הסבו את תשומת לבי לחסרונם של שלטים בבסיס.
כשאזלו הטקסטים לשלטים, התחלתי להמציא. זה נגמר כשבוקר אחד התעורר הבסיס עם שלטים בנוסח 'טוב למות בעד ארצנו'. "לאחר שהשתחררתי והתנסיתי בפרק זמן קצר כפועל בניין בתל אביב עד שכפות ידיי התמלאו ביבלות, עברתי ללימודי גרפיקה בבצלאל, בלי הצטיינות יתרה. שנה הספיקה לי שם".
כאן מתגלה עובדה מדהימה. ירון לונדון, הנחשב בצדק כאינטלקטואל המובהק של עולם התקשורת בארץ, הוא נטול השכלה גבוהה. "זה מעיד על מצבה של התקשורת אם אני האינטלקטואל שלה", הוא מעיר בהומור ממזרי. "ומה דורשת עבודתנו העיתונאית אם לא ידע רחב ושטחי, כמובן גם סקרנות רבה. זה כנראה יש לי.
"בעודי בירושלים התקבלתי לקול ישראל כקריין רצף, עד שקודמתי לקריין חדשות, מה שחשף את שמי ברבים. תוך שנה פוטרתי לאחר שלא השכמתי להגשת החדשות. כשהיו זקוקים לי, החזירו אותי לרדיו, הפעם ל'קומנדו', כפי שכינינו את 'יומן החדשות'. כשהתחילו עם מגזין הערב 'היום הזה', מוניתי כמגיש הקבוע".
"כשנסעתי לשליחות בפריז, עוד לא הייתה לי טלוויזיה בבית וידעתי רק מילים ספורות בצרפתית. שנותיי בצרפת היו תקופה מעצבת חשובה בחיי. רק אל תשאל אותי על סקופים. אם להודות על האמת, לא הצטיינתי בידיעות בלבדיות, ואף פעם לא הייתי בשורה הראשונה של העיתונות החוקרת. הייתי יותר טוב בלפרשן את המציאות".
לונדון לא ישכח את הביקורת הראשונה שחטף. "לאחר שלא ראו אותי ברדיו, כשעברתי לטלוויזיה, נחשפתי במלוא חוסר הדרי", הוא משחזר. "הדה בושס, המבקרת המחמירה של 'הארץ', כתבה לא רק על המגושמות שלי כמראיין - לדעתה - ועל הגינונים שלי, אלא גם הייתה לה ביקורת על הפרצוף שלי. כאיש צעיר ודי נאה בעיני עצמו, זאת הייתה בשבילי מכה קשה".
את תוכנית "עלי כותרת" התחיל לונדון, המראיין העשוי ללא חת, ב"שערורייה". "יהונתן גפן כתב לה פזמון שלו קרא 'ערבי נשאר ערבי' ואותו ביצע דני ליטני", הוא מאזכר. "בפזמון הובעה תמיהה איך זה שיורים באוויר ונופל פלסטיני. נהיה מזה רעש, אל תשאל. בכל זאת המשכנו, כולל עם מערכונים סאטיריים ועם פזמונים שכתבתי, עד שהתעייפתי".
האומנם? גולן חושף את האמת: "באותה תקופה במעין סוג מוזר של ביטוי עצמי סיפרתי המון סיפורים שבדיתי לחברים ולאנשים אקראיים שפגשתי, בלי כוונה לשקר. אולי זאת ההזדמנות להתוודות בפני ירון שהכל היה מהדמיון הפרוע לי".
לונדון: "זאת לא הייתה הפעם היחידה שבה נמתחתי בשידור. היה איזה בדאי מעמק הירדן שהצליח למכור לי סיפור על שובו בגיל 90 לארץ של אחד מחלוצי תנועת העבודה לאחר שנות גלות ארוכות ברוסיה. לדבריו, הוא נראה, כביכול, מסתובב כמו איזה משולח יחפן וחסר כל. לבסוף, הסיפור התגלה כשקר מוחלט".
כשהוא עמד להחתים אותי על חוזה די מתגמל - לאחר שהורגלתי ברשות השידור לקבל שכר של פקיד ממשלתי די זוטר - אבל גם מפרך, שתבע ממני המון עבודה, שאלתי אותו אם בכך נגזר עליי להיפרד סופית מהטלוויזיה. 'להפך', אמר יודקובסקי, 'תעבוד גם בטלוויזיה'. לאחר מעשה הבנתי שרצה לקדם את מכירות העיתון באמצעות הופעותיי על המרקע".
אכן, לא עבר זמן רב עד שדמותו המוכרת של לונדון חזרה אל המרקע, הפעם ב"מסיבת גן", תוכנית חלוצית לשעתה: "זה התחיל ברעיון של מיכאל כהן־אלורו, טכנאי משדרים במקצועו, שראה תוכנית עם ילדים בטלוויזיה הצרפתית. כשהציע לי שאנחה כאן משהו דומה, מאוד חששתי שלא אוכל לדבר עם ילדים. זה לא היה במומחיות שלי. לקחנו מצלמה, הלכנו איתה לגני ילדים, שם בחנתי את עצמי. אם לקצר עניין, זה לא היה פשוט כפי שזה נראה".
"'השמן עם הסוני' היה משהו שונה לגמרי. אורי שנער, שירש את אלכס בניהול קשת, רצה משהו לחגיגות היובל למדינה. הדבר הראשון שעלה לראש היה להיעזר בחומרי ארכיון, ואלה היו בבחינת מכרה יקר ערך של רשות השידור. בקשת לא היה רצון להוציא כל כך הרבה כסף. הצעתי שבמקום זה נלך למקומות בארץ שמעוררים בי אסוציאציות כדי להראות איך ישראל משוקעת בעולמי התרבותי".
כעבור עשור, עם הקמת ערוץ 10, לונדון עבר אליו: "הרגשתי שבקשת שילמו לי שכר גבוה מדי על עבודה קלה מדי. רציתי להקדים לפני שישלחו אותי הביתה. בערוץ החדש חשבו להעמיד אותי בראש מערכת שאפתנית שתפיק מדי יום משדר מקדים לחדשות. כמובן שזה לא יצא לפועל, כי לא היה כסף. אז מה עושים? אצל המפיק אבי אלקלעי, שלפני כן הפיק את תוכנית הבוקר שלי בערוץ 2, נדלק משהו כשעבר במסדרון וראה את מוטי (קירשנבאום) ואותי משוחחים. הוא העלה את הרעיון לתוכנית של שנינו. הייתי סקפטי איך זה ילך עם שני חתיארים כמונו, הגם שהיינו באמצע שנות ה־60 שלנו, או קצת פחות. מוטי היה יותר בטוח. 'יהיה יופי', לא היה לו ספק, ואני עוד שאלתי - 'השתגעת?!'.
"בקיצור, אף אחד לא השתגע. כנראה, היינו די בסדר. אלקלעי לא תפס שניים ששוחחו באקראי במסדרון. הייתה בינינו היכרות רבת שנים עוד מימי הערוץ הראשון. התקרבנו עוד יותר בהופעות של 'יורדים על השבוע', עם רבקה מיכאלי וטוביה צפיר, תוכנית בידור עם ראיונות, שרצה באולמות. זה היה ביזנס נהדר. לתוכנית בערוץ 10 הגענו די מגובשים".
השותפות הטלוויזיונית המופלאה של השניים נגדעה לפני חמש שנים באבחה אחת, עם מותו הפתאומי של קירשנבאום. לונדון מודה שעם כל צערו הרב על מותו של חברו הקרוב, מקצועית במידה מסוימת הוא נשם לרווחה: "בתוכנית כפי שהגשנו יש שוני אם עושים אותה בבודדת או בשניים. היו הרבה יתרונות להגשה בצמד, בפרט שמוטי היה איש מאוד חם ומאוד מצחיק, כשכנראה הדיאלוגים בינינו מצאו חן בעיני הקהל, אבל הרצף נפגע בהגשת השאלות בשניים. כמה שלא באים מוכנים, נוצר אגב כך מעין דו־קרב סמוי. בכל זאת, כשמוטי נפטר, חיפשנו מנחה מחליף. כשלא נמצא, נותרתי מנחה יחיד".
במקביל לתוכנית החלו לזרום לכיוונו של לונדון פרסים. סדרת "לונדון פינת בן־יהודה" הוכתרה על ידי חברי האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה כ"סדרה התיעודית הטובה ביותר לשנת 2009" ואפשרה לו לסגור מעגל עם אמו, המורה לעברית, ועם ההקפדה על השפה כפי שחונך בבית הוריו. בסדרה, שזכתה לשבחים רבים, יצא לונדון למפגשים עם העברית העכשווית מזוויות שונות.
באותה שנה הוענק ללונדון פרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים, ושנתיים קודם לכן הוכתר כחתן פרס סוקולוב. "פרסים זה בסדר", מעיר לונדון בנונשלנטיות, "אבל אותי הם אינם מרגשים במיוחד".
אחרי ארבע שנים בבודדת נשלח הביתה - ונקלט בתאגיד, המשכו של הערוץ הראשון, שבו החל את הרומן שלו עם המרקע. ברם, הזוגיות הטלוויזיונית שלו עם גאולה אבן־סער נמשכה פחות משנה. סמוך לפרוץ הקורונה לונדון מצא את עצמו מחוץ למעגל.
"גאולה נחמדה מאוד, גם התיידדנו, אבל זה לא עבד", הוא מסכם. "לא היו מספיק אמצעים לעשיית תוכנית תרבות כפי שרצינו לעשות. לא תמיד מצליחים. אנחנו לא הצלחנו. איך שלא יהיה, ידעתי שאני מתקרב לגיל 80 ועליי להסתגל למחשבה שיגיע הקץ לקריירה שלי בטלוויזיה. אבל אני לא פורש לגמרי. זה מקרוב סיימתי עם המפיקה שולה שפיגל סרט על רפאל (טומי) בליץ שרצח ב־57' את המהנדס פיאטלי, אירוע שהסעיר את המדינה באותם ימים".
לונדון היה נשוי שנים רבות לנירה, אם ילדיו, עובדת סוציאלית שעברה לתחום האופנה. היא נפטרה ב־2010 לאחר מחלה ממושכת. אורי, בכורם, הוא מתמטיקאי ומהנדס תוכנה. דניאלה, ילדת הסנדוויץ' שלהם, מוכרת כקריקטוריסטית, כקומיקסאית וכסופרת. עידית, בתם הצעירה, היא ביולוגית שהפכה לעובדת סוציאלית. משלושתם יש לסבא ירון שמונה נכדים.
"יש לי עוד בן", לונדון מזכיר בחשש שווא שיישכח ועוטף באהבה את בנו, יואב זהבי־לונדון, מיחסיו מחוץ לנישואים עם מפיקת הטלוויזיה לאה זהבי. "יואב עובד בדסק הבינלאומי של 'כאן'", הוא גאה בממשיך דרכו.
את זוגתו, הסופרת מיכל זמיר, בתו של אלוף בדימוס צבי זמיר ואחות של דני זמיר, חתן פרס ישראל לחקלאות, הכיר כעדותו בנסיבות מקצועיות. "זה היה כשראיינתי את מיכל לסדרה 'לונדון פינת בן־יהודה' על העברית בתור מי שכתבה ספר פורנוגרפי", הוא מעיד. לדבריו, פער 24 השנים ביניהם איננו משמעותי. "מגיל מסוים אנשים לא נעשים חכמים יותר", הוא מעיר.
כלכלית לא נפגעתי, אבל המעצר בבית מטריד, אם כי בין כה וכה אני כבר לא להוט אחר הסתובבויות. מקצועית? אם בכלל נותר בי געגוע למה שעסקתי בו כל השנים, פעם בשבוע אני מראיין בהתנדבות מישהו למיזם האינטרנטי של אורלי וילנאי וגיא מרוז".
התרעות פיקוד העורף