הפרק מתחיל וככל שהזמן עובר אני מאבדת את הפאסון והציניות והופכת למעריצה שפגשה את מרגי בקניון: "מה זה הדבר הזה?!", "אני מתה!", "שרופה!" ושלל אימרות מביכות שאם תגלו שבקעו מפי – אכחיש בתוקף. טוב, ייאמר לזכותי שקשה מאוד להישאר אדישים לתופעה הזו: עשרה ילדים חינניים משלל עדות, גוונים ורקעים משפחתיים המתגלים כאנשים קטנים עם כעסים וחלומות, תקוות ואכזבות, אינטליגנציה רגשית שאפשר רק לקנא בה וחוסר יכולת קיצוני להתאפק כשהם רואים שוקולד.
זו העונה השנייה של "החיים הסודיים של בני 4", הפורמט הבריטי שהופק בישראל בשנה שעברה ומביא למסך את האמת מאחורי ה"כיף" שילדיכם הקטנים משיבים לשאלה: "איך היה בגן?". הגן מרושת במצלמות, מצויד באלכוג'ל, כיאה למצב, ובשני גננים מקסימים (שקטי ויובל) ומאפשר לילדים לצחוק, לריב, לשחק ולהכיר זה את זה – כששני פסיכולוגים מומחים (רונן יעקובסון ושרון צונץ) מפרשנים את מעשיהם, משל היו צוות המומחים מ"חתונמי" שמנתחים כל צעד שנעשה על המסך ומספקים סיבות למעשים שנראים לעתים כמו השתובבות רגעית או משחק מופרע שנקטע לאחר "די כבר!" צעקני של אחד ההורים.
בדומה לעונה הראשונה, הליהוק ממשיך להיות מבריק ואף מתעלה על עצמו ביכולת להכיל מנעד כה רחב של סיפורים ורקעים: אלכסה הערבייה-נוצריה, לירון שנולדה להורים חרשים, אביב שנולד מתרומת זרע ונגה האתיופית היפהפייה הם רק חלק מהילדים המשתתפים בפרויקט.
התמהיל האנושי המיוחד הזה, שנראה כי נבחר בקפידה - הופך את הצפייה בתוכנית למעניינת ומרתקת יותר, כאשר אנו מפנימים כמה המציאות שאנחנו חיים היא שיפוטית וביקורתית, ואיך ילדים רואים את כולם כשווים וזועמים על מי שמנע מהם קינוח בלי קשר להיותו ערבי, אתיופי או ג'ינג'י. ספק אם הם בכלל מודעים להבדל ביניהם. לכל אלה מתווספת גם המגפה ברקע, שמורגשת בעיקר כאשר פוגשים את רפאל, שהסגר בבית השפיע עליו עד כדי כך שהחל לגמגם – וחשף קושי שפחות מדברים עליו במהדורות החדשות, אך קרוב לוודאי מהווה מציאות יום יומית עבור לא מעט משפחות בעולם.
תגידו שמדובר במלכודת רייטינג, בערמה גדולה של קיטש ואפילו בשימוש בילדים לטובת ההנאה שלנו, המבוגרים, מבלי שהם מבינים לאן נכנסו – ואתם צודקים. הילדים אמנם מודעים למצלמות אך וודאי לא מודעים להשלכותיהן, וכמובן שאין כמו ילדים חמודים בשביל לשאוב מאות אלפי צופים לישיבה מול מסך הטלוויזיה.
השאלה האם ראוי ליצור תוכנית שכזו היא דילמה שאין לה תשובה נכונה – אבל על דבר אחד אפשר להסכים: הטלוויזיה שלנו מלאה בטראש רדוד כמעט 24/7 ולא נראה כאילו היא הולכת לצאת מחיינו בקרוב - אז אם כבר אנחנו צופים בה, לא עדיף שנקבל תוכנית אינטליגנטית נטולת התערבות של ההפקה, ללא פוליטיקה וכמובן, ללא אסי בוזגלו?
למעשה, "החיים הסודיים של בני 4" היא אולי התוכנית היחידה שניתן לומר עליה שהצפייה בה מיועדת לכל המשפחה: הילדים רואים את עצמם בראי, ההורים נחשפים למציאות שהם חווים ולנקודת מבט חדשה על שיטות החינוך שנקטו ואנחנו – מי שעברו שניים-שלושה עשורים מאז היו בגן ועוד לא הביאו עוללים לעולם, זוכים לדוקו חכם, אותנטי ומרענן שמשאיר אותנו עם נקודות למחשבה ועם ניחוח של אופטימיות להמשך. וכרגע, עם כל מה שאנחנו חווים, להיות אופטימיים – זה אולי הדבר היחיד שנותר לנו.
התרעות פיקוד העורף