הרעיון לתוכנית נולד מניסיון של תיאטרון הבימה לשמור על קשר עם הקהל בזמן הקורונה על ידי העלאת סרטונים וקטעים מהצגות לעמוד הפייסבוק. אחד המיזמים שהועלו בפייסבוק הפך לתוכנית, שצולמה במהלך הסגר הראשון. “זה היה כמעט כמו הפקה פיראטית מחתרתית”, אומר מוסרי. “התוכנית נוצרה לפייסבוק של הבימה, ואנשי ערוץ 8 ראו את זה, התלהבו ולקחו אותה לפלטפורמה הכי מכובדת שיש. בגלל שזה לא צולם באולפן אלא בתוך אולם ריק, נוצרה שיחה כנה ופתוחה. גם הכוכבים הכי גדולים, שבדרך כלל רוצים לקדם משהו, לא באו לקדם כלום במקרה הזה, הם באו לפתוח את הלב. אף אחד לא חשב שזה יהיה בטלוויזיה. כך התוכנית בעצם מראה את האנשים האמיתיים שמאחורי הכוכבים. כוכבים נראים לקהל גיבורי־על כמעט, חסינים מפני הכל, מפני הקורונה, מפני מצב כלכלי קשה, ובתוכנית הזו הם הגיעו ממקום אחר. זו הסיבה שהתוכנית הזו מרגשת אותי כל כך”.
לסגר הראשון נכנס מוסרי בשמחה. “חיבקתי אותו”, הוא מספר. “לא פשוט להיות 18 שנה בערוץ הילדים, ואז עוד חמש שנים בערוץ ניקלודיאון ולהיות רלוונטי בתקופה שבה הקהל כל הזמן מחפש כוכבים חדשים. זו עבודה, אני קם כל בוקר ועובד קשה. חושב, יוצר, לא מוותר, לא נח על זרי הדפנה. פתאום הגיע השקט הזה, ובשבילי הוא היה מדהים. מתנה. זמן להתבוננות”.
הקורונה תפסה את מוסרי באחת התקופות הטובות בחייו. לאחר השתתפותו בהצגה “סימני דרך” בהבימה הוא המשיך להצגה “גבעת חלפון”, שלפני פרוץ הקורונה היו רשומים ביומנו תאריכים לעשרות הופעות שלה. “זה היה שלאגר בלתי נתפס”, מציין מוסרי. “אנשים היו מצטטים איתנו את הטקסט. אם הייתי לוקח פאוזה לנשום בזמן הלא נכון, מישהו בשורה 7 היה צועק את המילים”. אבל אז טוביה צפיר, שמשחק בהצגה, חלה בקורונה, כל הצוות נכנס לבידוד, ואז החל הסגר.
לפני הקורונה, מוסרי עוד הספיק להיות שבועיים בחזרות להצגה “עוד חוזר הניגון” על פי סיפור חייו של נתן אלתרמן, לצד ריקי גל, מיקי קם, רוני דלומי, יגאל שדה ואסנת פישמן. “הייתי אמור לגלם את דמותו של עודד קוטלר, בעלה הראשון של תרצה אתר”, מציין מוסרי. “נפגשתי איתו והתרגשתי. קוטלר הוא אבן דרך בתרבות. ילד נצחי עם רעמת שיער כמו שלי”.
מוסרי מעביר יד בשערו וצוחק, “אולי בגלל זה ליהקו אותי לתפקיד”, הוא אומר. “קוטלר, הילד הזה, כבר בן 83, את יודעת? עליי אומרים צעיר לנצח, זה אומר שיש לאן לשאוף”.
פאות הלחיים המפורסמות שלו נותרו בעינן. “מכיתה ו’ אני עם אותה תספורת, זה חלק מהמותג”, הוא אומר. “אולי אם יבוא תפקיד טוב אסתפר. ב’דוד אריה’ הייתי קירח, זה לא מחמיא לי”.
“בתחילת השנה קיבלנו רשימת ציוד לבית הספר: מחדד, עיפרון, סרגל, מחוגה, טייטס. אני זוכר את אבא שלי מחוויר ואומר, אוי אוי אוי, לאן אני שולח את הילדים שלי”, הוא מספר. “הוא מאוד חשש. בהופעה הראשונה על הבמה בבית הספר, שהייתה בסוכות, הייתי זקוק לברכת הדרך שלו. בסוף הערב הוא בא לחבק אותי ואמר: ‘אני שמח שאתה מאושר’”.
המסלול שלו היה ברור: הוא למד בתיכון לאמנויות תלמה ילין, היה בלהקת “צעירי תל אביב”, השתתף בתוכניות טלוויזיה, שירת בלהקה צבאית וב־1997 הצטרף לערוץ הילדים.
“הבחינות לערוץ הילדים היו כמו הכנות לקורס טיס”, הוא מספר. “חצי שנה, לא כמו היום. שאלו אותי אם אני אוהב ילדים. אמרתי ‘לא יודע’. הייתי בן 21, רציתי להיות בטלוויזיה. היום אני יכול להגיד שזה הקהל שאני הכי אוהב בעולם”.
מאז הוא לא עצר לרגע: “חברים שלי גרו בניו יורק, בלונדון, באיטליה, עשו טיולים למזרח. אני לא יצאתי מתל אביב. תמיד עבדתי”.
כשעבר מערוץ הילדים לניקלודיאון היו שכינו אותו “בוגד”, אבל מוסרי שמח על השינוי. עכשיו הוא שם, מצלם סדרות, אבל מתגעגע לשידור החי ומבין את החשיבות שלו בימים אלו שהילדים סגורים בבית, עצובים. “ביוזמה שלי עשיתי שידורים באינסטגרם, בפייסבוק ובזומים, לתקשר עם ילדים שכתבו לי שקשה להם שהם לא פוגשים חברים”, הוא מספר.
הדרך מביתו של מוסרי במרכז תל אביב לתיאטרון הלאומי קצרה, והוא עובר אותה בדרך כלל ברכיבה על אופניים. אבל בדרך לצילומי הסדרה החדשה הדרך הפכה, לדבריו, אפוקליפטית. “כולם היו בבתים, לא היה אדם אחד בחוץ”, הוא מתאר.
“במרכז תל אביב היה שקט מפחיד, ובפעם הראשונה היו לי חרדות מהשקט הזה. אני לא גר במושב, בחרתי לגור בשיא האקשן, והתגעגעתי לפקקים, לבלגן, לצפירות. גם לפני הסגר השני זה לא היה אותו דבר, וזה עצוב. תל אביב לא נאה או סקסית במיוחד. מה שהופך את העיר ליפה אלו האנשים”.
התרעות פיקוד העורף