"כל החיים שלי אנשים קראו לי 'נעל'. אז החלטתי לקחת אחת ולהדביק על הראש. אם כולם כל הזמן צוחקים ממני, אז במקום שיצחקו עליי – שיצחקו איתי". בפשטות וישירות שחודרת לבטן מכניסה אותנו ענת טבוך (48) לחייה, כפגועת נפש הסובלת מסכיזופרניה, אספרגר והפרעת אישיות גבולית.

במהלך היום היא מסתובבת ברחובות העיר תל אביב כשהיא מאופרת ולבושה כליצנית, עם כפכף הדבוק למצחה. היא מתנדבת במקומות שונים, לאחר שלא רצו להעסיקה בתור נפגעת נפש, ובמופעי הליצנות שלה היא מספרת בדיחות על פגועי נפש, ומתפרנסת מקצבת הנכות לבדה.

דוד הולך ברחוב התל אביבי ושובר בפתאומיות לסמטה צדדית. הוא תמיד עושה את זה, מטעה את האויב: "אם אתה עובר ברמזור – אתה צפוי. למה להסתכן? אני יודע מי מחכה לי שם? הם ציפו שאני אהיה שם, ובום חתכתי". כבר 17 שנה הוא מאובחן עם סכיזופרניה ופוסט-טראומה, עת השתחרר מהצבא. 

"אני שומע קולות שאומרים לי 'דוד ישראל כהן – אתה מלך המשיח לעולם ועד'", חושף כהן בגילוי לב, "אין יום, אין לילה, אנשים פוחדים לעשן גו'ינט אבל ללכת לישון הם לא פוחדים. הם לא מבינים שבפוסט טראומה – שינה זה הדבר הכי מפחיד". 

אם הייתם פוגשים את דוד וענת, לא הייתם מבחינים בשום דבר חריג. ענת ורבלית וחייכנית, דוד נראה מחוספס וביישן. אבל למעשה, זהו בדיוק הסיפור של נפגעי הנפש – מי שלא רצו להעסיקם כי הם 'חולי נפש', מי שלא מצליחים להירדם בלילה, מי שניסו להתאבד, שלא מוצאים את עצמם, שמרגישים לבד. אלה שנראים 'רגילים' לחלוטין מבחוץ, אך מבפנים מתמודדים עם קשיים ואתגרים שאי אפשר לדמיין. 

''בנפשם'' (צילום: צילום מסך ''כאן'')''בנפשם'' (צילום: צילום מסך ''כאן'')

לפי הערכות סטטיסטיות, בשנת 2017 אוכלוסיית נפגעי הנפש מנתה 150,000 נפגעי נפש (!), ועדיין – אנחנו לא מספיק שומעים עליהם. לא מספיק מכירים. אנחנו נבהלים. נרתעים. ובתוך כך, חשיבותן של סדרות כאלה, כמו "בנפשם", הופכת גבוהה מתמיד.

את הסדרה יצר אמרי דקל-קדוש, שעשה עבודות שירות בעמותת "אנוש", נחשף לעולמם של פגועי הנפש והחליט ליצור סדרה תיעודית שתעסוק בהם. "בנפשם" היא סדרת רשת, מחולקת ל-6 פרקים קצרים של דקות ספורות. בכל אחד מהם אנחנו נחשפים לסיפור אחר, המוצג בסגנון שונה (אנימציה, מדע בדיוני וכ"ו), בהתאם לגיבור במרכזו. זו לא הפעם הראשונה שהתאגיד מייצר תכנים בנושא הזה, אך זו הפעם הראשונה שסדרת רשת שלמה מוקדשת לאוכלוסייה הזו ומצליחה לייצר תוצר מהודק, רציני ותמציתי.

בעיניי סוד הקסם הוא התמהיל הנכון בין הקושי להתגברות. הקושי שם, הוא מקבל את המקום שמגיע לו ומוצג כראוי, אך אנחנו לא נפרדים מהגיבורים בטעם רע – אלא דווקא עם אופטימיות זהירה. עם כל מה שענת עברה בחייה, היא מצאה את העיסוק שבו היא מרגישה ראויה ותורמת (ואפילו יוצאת להפגין על זכויותיה בלילות) ודוד, גילה איך התנועה משפיעה על חייו וכמה אור היא מכניסה לתוכם 

"בנפשם" לא שוכחת את הקושי, לא מתעלמת מהלילות הלבנים והסבל הגדול – אך גם מעצימה את ההתמודדות ומאפשרת צפייה מכילה שמותירה מקום למחשבה. ואנחנו הצופים, מתבקשים לזכור את הטוב אך בעיקר את הרע, להגביר את המודעות לאוכלוסייה הגדולה הזו שנמצאת בקרבנו ולהפסיק לשפוט את מי שלא מתנהג בדיוק כמונו. כך אולי, נצליח לייצר עולם טוב יותר.