למעשה, שני האובדנים הקשים שעברתי היו של ליאור ואמי, כי הם באו בהפתעה. כשאנשים חולים ונפטרים, יש איזו הכנה נפשית. במוות שמגיע בבום, ההלם מוחלט. אתה מרגיש שהדם אוזל מהגוף, אתה מת מבפנים. לימדתי את עצמי להגיד כל בוקר תודה לבורא עולם על מה שיש, להודות על הטוב ולהמשיך. להגיד שאני לא נופלת? זה יהיה שקר. יש הרבה נפילות. רק אתמול ישבתי ובכיתי כמו ילדה קטנה, אבל נתתי לעצמי, כי בן אדם חייב להוציא את הכאב שהוא צובר".
בוקר עברה בפחות מ־50 שנה טרגדיות שמספיקות לשלושה אנשים. היא נולדה בפרדס חנה למשפחה מסורתית, ששורשיה בתימן. בת הזקונים, בין שמונת ילדיהם של יחיא ורומיה. "היה לי אח גדול, שהיה אמור להיות הבכור, והוא נפטר בגיל שנה וחצי", היא מספרת. "אומרים שהייתה לוויה ומשום מה מצאו שני קברים של אותו ילד. הייתה לי גם אחות שכשיצאה מרחם אמי, הייתה חיה, אבל למחרת הודיעו שמתה. אמי תמיד תהתה מה עלה בגורלה. היא אמרה 'לא הביאו גופה, לא קברתי'. הם היו אז כל כך תמימים. יכול להיות שהילדה אכן נפטרה והילד נקבר, אבל לעולם לא נדע. אין לי ספק שפרשת חטיפת ילדי תימן נכונה וכל המערכות היו שותפות, אבל אין לי גם הכוח הנפשי לנבור בזה".
בוקר התחתנה בגיל 19, נולדו לה שתי בנות, אבל בגיל 25 כבר הייתה גרושה. היא עבדה אז כעיתונאית ב"מעריב" באזור השרון, כך גם הכירה ב־1997 את ליאור, שהתמנה למפקד תחנת המשטרה בחדרה. "ראיתי אותו באחת ההפגנות ושאלתי 'מי המפקד החדש?', וכמה חודשים אחרי, כשבאתי לראיין, הוא אמר 'חשבת שלא שמעתי שאת מתעניינת?'", היא נזכרת. "הייתי כבר גרושה. ליאור הכיר את הבנות שלי, שהיו אז קטנות, לו יש שלוש בנות מנישואים קודמים, ואני יכולה לומר שהמוות שלו הוא הדבר הכי נורא שקרה לי. חברה שתמיד 'מפרגנת' טורחת להזכיר 'אהבה כמו ליאור לא תמצאי'. אחרי 14 שנה עוד היינו הולכים יד ביד, הייתי יושבת לו על הברכיים והיה בינינו פער גילים של 16 וחצי שנים שממש לא הורגש".
כשאירע אסון הכרמל, תנ"צ בוקר שימש כקצין אגף המבצעים של המחוז הצפוני במשטרה. הוא היה באותה שעה בדרכו לגבעת וולפסון, שם אמרו שיש לכודים והאש מתקרבת, רק שבדרך, לא רחוק מקיבוץ בית אורן, הוא נתקל באוטובוס הצוערים שעשה את דרכו לסיוע בפינוי כלא דמון.
"הוא היה בדרכו החוצה עם הרכב", בוקר מספרת. "יש תמונה שהוא בדיוק לפני היציאה מלב הסכנה. אז הוא ראה שהאש מגיעה לאוטובוס ושמע אנשים שהחלו לצרוח לעזרה. עצר בצד, חזר על עקבותיו, רץ וניסה לחלץ. הוא יכול היה להציל את עצמו, הרי למה קיבל צל"ש? בחודשים הראשונים, אחרי המוות, כל כך כעסתי. אמרתי 'מה אני צריכה גיבור מת, אני רוצה את האהוב שלי חי. למה לא חשבת עליי באותם רגעים, על הבנות, על המשפחה, הבית שלנו?', אבל זה ליאור. זה האופי, ככה נהג תמיד".
בוקר הייתה באותם ימים מחוץ לעולם העיתונות, שימשה כיועצת תקשורת ובאותן שעות הייתה בישיבה מקצועית עם תאגיד מי חדרה. "הוא התקשר אליי בשעה 14:00", היא מספרת. "הייתי עם עשרה אנשים בחדר והוא אמר 'אני בדרך לכרמל, יש שריפה גדולה'. אמרתי שאחזור אליו יותר מאוחר. הגעתי הביתה בשעה 15:26 והתקשרתי, כשאומרים ששעת המוות הייתה בין 15:36 ל־15:40. שמעתי רעש, צעקות, המולה בקשר. ליאור אמר 'נאוה, אני לא יכול לדבר כרגע', והשיחה התנתקה. אחרי חצי שעה ניסיתי שוב, לא ענה. הדלקתי טלוויזיה ודיווחו על השריפה ושמסוכן. שלחתי הודעה 'שים מסיכה על הפנים' והוא לא ענה. אין דבר כזה שהוא לא היה עונה, גם אם היה בישיבה עם המפכ"ל, הוא היה מסמס.
"בתודעה לא חשבתי שקרה משהו. חודשיים לפני, אחיין שלי, אייל קשתי, נפטר מלוקמיה. איבדתי את אמא שלי בגיל 20, אחותי נפטרה מסרטן בגיל 45 והשאירה ארבעה ילדים, אבא שלי נפטר שלוש שנים לפני. סירבתי לחשוב על האפשרות. התקשרתי לקציני משטרה, לתנ"צ ולדמן, ואמרתי 'צ'לו, מה קורה?'. הוא ענה שהוא לא פנוי לשיחה. החבר הכי טוב של ליאור, למה הוא מדבר אליי בטון כזה רשמי? נסעתי לאחותי ובדרך רציתי לעבור אצל הירקן. התקשר כתב מעיתון חרדי שהכיר אותי באופן שטחי. הוא לא ידע שאני אשתו של ליאור, הוא שאל 'את קשורה לקצין משטרה, ליאור בוקר, שנמצא בשריפה בכרמל?'.
"הייתי נורא סקרנית, כי רבע שעה לפני התקשרתי לחבר מהמשטרה ואמרתי 'אם עוד שעה ליאור לא עונה, אני לוקחת את עצמי ועולה לכרמל, רוצה לראות שלא תיתנו לי להיכנס'. לא סיפרתי לכתב שמדובר בבעלי והתעניינתי מה קרה. הוא אמר 'שמעתי שנהרג'. ככה קיבלתי את ההודעה. זרקתי את הטלפון, צרחתי, הרגשתי שאין לי מה לחיות בעולם הזה. כל פעם שאני מספרת, אני נחנקת, וכמה כעסתי אז על המשטרה. מדוע אנחנו צריכים לשמוע מאנשים זרים ולא דבר ראשון כשקורה אסון, גם אם האיש נעדר, תשלחו קצין רווחה הביתה. התמוטטתי. אחותי הזמינה צוות של מד"א שטיפל בי".
עשר שנים אחרי, החוסר הגדול עדיין מורגש. "היה לי קשה לשאת את העובדה שהוא איננו, כי כשעברתי אובדנים ליאור היה בשבילי כתף רחבה, עוגן", היא אומרת. "פעם חגים ושבתות לא הייתי יכולה לסבול. הייתי לוקחת את הבנות לחו"ל כדי לא להתמודד עם הכאב. סופי שבוע וחגים היו הזמן עם ליאור, אבל עוברות השנים, הסתגלתי לחיים לבד, יש לי נכדה שגורמת אושר ואני רוצה זוגיות. זה דבר שלא ויתרתי עליו".
האובדן של בן זוגה ואותם ימים קשים דחפו את נאוה להקמת "קרן ליאור בוקר" ולמאבק ציבורי לשיפור מערך הכבאות, שבסופו של דבר גם הוביל אותה לחיים הפוליטיים. "המאבק החזיק אותי בחיים", היא משוכנעת. "הוא היה מרפא לנפש. כשאתה עובר דבר כזה, אתה מחפש סיבה לחיות ומשמעות למוות שלהם. מדובר ב־44 אנשים שיצאו לעבודתם בשירות המדינה, מטובי בנינו. החלטתי שאני מבצעת תחקיר מה גרם לאסון, מה קדם לו ואיך זה קורה במדינה נאורה ומתוקנת.
גיליתי שיש כל כך הרבה אשמים וזה הולך דורות אחורה. זוכרת שישבתי עם ראשי ועדי הכיבוי והם אמרו 'לפני 20 שנה התרענו, יצאנו להפגין ושרים - ולא משנה מאיזו מפלגה - לא עשו כלום'. אגב, תמיד נוהגים להאשים את אלי ישי, ואני לא מאנשי ש"ס ולא בן אדם דתי, למרות שטועים כי אני ימנית ולאנשים קצת קשה לפתוח את הראש. ישי הוא השר היחידי שגם התריע וגם תקצב את הכבאות ב־100 מיליון שקלים עוד לפני האסון".
לא הכרתי את ראש הממשלה ולא את אשתו. להפך, בזמן האבל כשאמרו 'הגברת שרה נתניהו רוצה לבוא', אמרתי 'לא, אני רוצה שהוא יבוא. יש לי שאלות אליו'. אמרו תקבלי אותה וגם הוא ידבר איתך. ביבי התקשר באותו ערב והבטיח שאפגוש אותו, ואילו שרה הייתה אצלי בבית במשך שעתיים וחצי, בין היתר כפסיכולוגית ילדים. הבת שלי, ראמות, הייתה אז בת 17 ורצתה לשאול שאלה, כי היה לה מאוד קשה, ושרה אמרה 'אם אמא שלך מרשה, אני אשב איתך'. אמרתי שברצון, והן ישבו במשך 45 דקות במטבח. אני לא אומרת את זה בשביל לקדם את עצמי, אני לא מתכוונת לחזור לפוליטיקה, נקעה נפשי מהפוליטיקה".
שואלים למה הצטרפת לליכוד? כי ראש הממשלה הבטיח לי וקיים. חצי שנה אחרי הוקמה טייסת. היו שבעה מטוסים, היום יש 14 שיוצאים למאות גיחות בשנה ומצילים חיים. חמש שנים אחרי האסון הממשלה הקצתה למערך הכבאות וההצלה, נוסף לתקציב הרגיל, מיליארד שקלים, ומאז לדעתי הוא קיבל מיליארד נוספים, אין לי סכומים מדויקים. הקימו מעל 40 תחנות כיבוי חדשות. זו הייתה מלחמה כדי שדברים יתוקנו. הנושא היחידי שעדיין לוקה לטעמי בחסר זה גיוס לוחמי אש".
כשמדברים עם בוקר על ימיה בכנסת, היא כאילו רוצה לעשות "גזור-השמד". הייתה שם במשך ארבע שנים ולא רוצה לחזור. "מי שהיה חבר כנסת הוא חבר מרכז ליכוד לכל החיים, אבל אני לא מתכוונת להתמודד שוב על מקום ברשימה לכנסת", היא מבטיחה. "דבר איתי גם בעוד 20 שנה ותראה שזה לא קרה. אני החלטית. אומנם אומרים 'אף פעם אל תגיד אף פעם', אבל המקרה הזה יוצא דופן. אני מחזיקה בדעות ימניות, אבל לא רוצה, כי לא טוב לי שם. אני אדם רגיש שלוקח ללב וכל קללה שמקללים אני יכולה לבכות במשך שלוש שעות, אז למה זה מגיע לי?
שילמתי מחיר אישי יקר. חברים מהתקשורת, שפעם הייתי אחת מהם, כתבת בערוץ הראשון, ב'מעריב', שנים בחדשות האזוריות של הוט, אתם נורמליים? ברגע שהצטרפתי לליכוד שמתם עליי איקס? אנשים שנתתי להם סקופים של החיים אחרי האסון, לא ראו אותי".
כשהביאו אותי לתוכנית בוקר ושאלו על שרה נתניהו, אז אמרתי את האמת. אני יודעת שזה סקסי ללכלך עליה, אבל אם היא עשתה לי רק טוב ותמכה בי בשעות הקשות אחרי אסון הכרמל, אז למה שלא אגיד את מה שאני חושבת, כי לא מתאים לחבריי בתקשורת שאגן עליה?".
פעם החרדים מתפשרים בגללי ופעם אני מתפשרת בגללם, ולי כבן אדם אמיתי היה קשה עם זה וספגתי מאנשים שהעירו 'אבל אמרת לנו ככה' והסברתי שנכון ואני עדיין מאמינה, אבל ידיי כבולות. זה המצב וזו הפוליטיקה, ולכן אני מעדיפה לעזור בדרכים שלי. די, הספיק לי. זה לא לאנשים רגישים כמוני".
כל חברי הכנסת יושבים עם עיתונאים ועורכים ובעלי עיתון. כל אחד רוצה שיסקרו אותו בצורה טובה. אצלי זה לא עבד, לא עזרתי ורק לכלכו עליי. ביבי מנהיג בדורו, יחיד ומיוחד. לא שיניתי את הדעה, להפך, הוא יקבל את תמיכתי, כי מה שהוא עשה למדינה ברמה הבינלאומית אין לזה אח ורע".
בוקר מעבירה בימים אלה הרצאות תחת השם "אש ואישה" על סיפור חייה. כמו כן, היא משמשת כנשיאת עמותת "יד עזר לחבר", שמסייעת לניצולי שואה, קשישים, נוער בסיכון, נשים מוכות. "שמעון סבג, מנכ"ל העמותה, הקים מוקד מתנדבים עם 20 עמדות וכל יום הם מתקשרים לרשימות של קשישים ושואלים לשלומם, אם צריכים עזרה, קניות", היא מספרת.
"מי שלא עונה אופנוענים נוסעים אליו ובודקים שהוא בסדר. אני מורידה בפניו את הכובע. החלום שלי זה להכניס שם אגף שיעזור לכוחות הביטחון. גוף שיטפל ויגן על השוטרים, חייבת לעזור להם. בכל מקום יש כמה שסורחים, אני לא מצדיקה אלימות בשום מקרה, אבל יש כל כך הרבה שוטרים טובים, אדיבים. ראיתי מקרים איומים שמאחלים להם סרטן ומחלות לילדים. אתם רוצים שתהיה פה אנרכיה, לא תהיה משטרה? תכבדו את השוטר. הם אלה שרצים ראשונים לקו האש".
נאוה בוקר של 2020 נמצאת היום במקום אחר. היא חזרה לכותרות לאחרונה כמשתתפת ב"הישרדות VIP", מתוכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בשנה האחרונה. היא זכתה לאור הזרקורים גם משום שבחרה להקריב את מקומה לטובת ישראל אוגלבו, שהגיע עד לגמר והפסיד לאסי בוזגלו.
"לא אשקר, משפחת בוזגלו הם חברים, מצדיעה על הדרך שעשו בחיים, אבל פרשתי מהמשחק בשביל ישראל ורציתי שהוא יזכה", היא אומרת. "לא בגלל התפקוד שלו, אלא יותר מתוך רגש. ישראל עבר חיים קשים. נוער בסיכון זו ההגדרה. הוא היה זרוק במשך שנים ברחובות, חווה דברים איומים. הילד שיקם את עצמו, התגייס לגולני, היום בן אדם לתפארת ודוגמה לרבים. היה מגיע לו שיזכה. הוא גם עבר דרך במשחק. היה נאמן לחבריו, לא בגד, לא זגזג. נכון שהיה ברוטלי בהתחלה, אבל אתה רואה את השינוי שחל בו".
לא תגיד שנהנינו. התקופה הזו לימדה אותי לקח שלעולם לא אתנתק מהבנות שלי לפרק זמן כל כך ארוך. הייתי יכולה לעבור הכל. בלי טלפון, בלי אוכל, בלי תעסוקה, אבל לא לדבר עם הבנות ולדעת מה שלומן? הנתק גמר אותי נפשית. חזרתי כמו אחרי ויפאסאנה. הרבה שעות לחשוב ולהבין את משמעות החיים, מה אני באמת רוצה מהם".
"אחרי שסיימתי לשבת שבעה על אחותי אמרתי לעצמי 'הנה עוד סטירה שקיבלת כדי להבין שהחיים קצרים ולא תישארי פה לנצח, אז מה הדבר שלא עשית והכי בא לך?'. אמרתי שבא לי לשבת על הבר. תמיד התביישתי. יש מקום בקיסריה, 'אג'נדה', שתמיד הגעתי אליו עם חברות וחברים. רציתי לקחת מחשב נייד, לשבת על הבר, לשתות את ההפוך שלי ולעבוד. קמתי למחרת, התארגנתי, נסעתי ל'אג'נדה', ישבתי לבד במשך שעתיים ונהניתי מכל רגע. כן, נאוה בוקר ישבה לה לבד על הבר, כי ככה בא לה וככה כיף לה".
התרעות פיקוד העורף