בסוף השבוע האחרון, כשהשריפות השתוללו ברחבי הארץ והסירנות נשמעו מכל עבר, ח"כ לשעבר, נאוה בוקר, ישבה בדירתה בחדרה והרגישה איך היא חוזרת עשר שנים לאחור, לאותו יום שחור בדצמבר 2010, אסון הכרמל. אז בשריפת הענק, בעלייה לקיבוץ בית אורן, היא איבדה את בן זוגה תנ"צ ליאור בוקר ז"ל, שהיה בין הנספים.
"אני פוסט־טראומטית", הודתה בוקר כשנפגשנו. "כל בום מקפיץ אותי, כל שריפה. יש לי פוביה מאש, אני מאוד חרדתית. זה בעיקר פרץ אחרי מותו של ליאור, אבל הפחדים הם עוד ממלחמת לבנון השנייה, כשהייתי כתבת בערוץ הראשון. נשלחתי לסקר את מותם של שמונת עובדי מוסך הרכבת, שנפגעו מטיל, וראיתי את הגופות. חטפתי שם את הטראומה של החיים. חזרתי רק עכשיו לטיפול פסיכולוגי, אחרי הפסקה, כי כשאתה פחות עסוק, כל החרדות צפות ועולות. זו לא בושה להיות מטופל. להפך, אני ממליצה".
הזמן לא מרפא?
"אני לא חסינה. אני מלמדת את עצמי לחיות עם הכאב. בתחילת השנה, מיד כשחזרתי מ'הישרדות', אחותי יונה נפטרה, ואני נורא מתגעגעת אליה, אבל משתדלת להדחיק, כי אם אתה חי רק את הכאב, אז לא יהיו לך חיים, וכמה עוד נותר לי? אני רוצה לחיות את מה שנשאר בצורה טובה. אני מתגעגעת לכל אהוביי, כשעל מותה של אמי עד היום לא התגברתי. היא נפטרה מדום לב כשהייתי בת 20, וכשאני רואה תמונות שלה, אני תמיד נחנקת.
למעשה, שני האובדנים הקשים שעברתי היו של ליאור ואמי, כי הם באו בהפתעה. כשאנשים חולים ונפטרים, יש איזו הכנה נפשית. במוות שמגיע בבום, ההלם מוחלט. אתה מרגיש שהדם אוזל מהגוף, אתה מת מבפנים. לימדתי את עצמי להגיד כל בוקר תודה לבורא עולם על מה שיש, להודות על הטוב ולהמשיך. להגיד שאני לא נופלת? זה יהיה שקר. יש הרבה נפילות. רק אתמול ישבתי ובכיתי כמו ילדה קטנה, אבל נתתי לעצמי, כי בן אדם חייב להוציא את הכאב שהוא צובר".
בוקר עברה בפחות מ־50 שנה טרגדיות שמספיקות לשלושה אנשים. היא נולדה בפרדס חנה למשפחה מסורתית, ששורשיה בתימן. בת הזקונים, בין שמונת ילדיהם של יחיא ורומיה. "היה לי אח גדול, שהיה אמור להיות הבכור, והוא נפטר בגיל שנה וחצי", היא מספרת. "אומרים שהייתה לוויה ומשום מה מצאו שני קברים של אותו ילד. הייתה לי גם אחות שכשיצאה מרחם אמי, הייתה חיה, אבל למחרת הודיעו שמתה. אמי תמיד תהתה מה עלה בגורלה. היא אמרה 'לא הביאו גופה, לא קברתי'. הם היו אז כל כך תמימים. יכול להיות שהילדה אכן נפטרה והילד נקבר, אבל לעולם לא נדע. אין לי ספק שפרשת חטיפת ילדי תימן נכונה וכל המערכות היו שותפות, אבל אין לי גם הכוח הנפשי לנבור בזה".
בוקר התחתנה בגיל 19, נולדו לה שתי בנות, אבל בגיל 25 כבר הייתה גרושה. היא עבדה אז כעיתונאית ב"מעריב" באזור השרון, כך גם הכירה ב־1997 את ליאור, שהתמנה למפקד תחנת המשטרה בחדרה. "ראיתי אותו באחת ההפגנות ושאלתי 'מי המפקד החדש?', וכמה חודשים אחרי, כשבאתי לראיין, הוא אמר 'חשבת שלא שמעתי שאת מתעניינת?'", היא נזכרת. "הייתי כבר גרושה. ליאור הכיר את הבנות שלי, שהיו אז קטנות, לו יש שלוש בנות מנישואים קודמים, ואני יכולה לומר שהמוות שלו הוא הדבר הכי נורא שקרה לי. חברה שתמיד 'מפרגנת' טורחת להזכיר 'אהבה כמו ליאור לא תמצאי'. אחרי 14 שנה עוד היינו הולכים יד ביד, הייתי יושבת לו על הברכיים והיה בינינו פער גילים של 16 וחצי שנים שממש לא הורגש".
לא התחתנתם?
"נשבעתי אחרי החתונה הראשונה שעם הרבנות סיימתי. לא שאני מחרימה, אלא בגלל המסחרה. היה לי קשה להתגרש. עד ששכנעתי את בעלי לשעבר להסכים, עברתי קטע שאני לא מעוניינת לדבר עליו, ואז אתה מגיע והרבנים קובעים תור לעוד חמישה חודשים ולך תסבול בן אדם שאתה לא אוהב יותר, יחד איתך, באותה דירה והכל תלוי בהם. אם יחליטו על שלום בית, אז ישלחו אותך ויעכבו את הגט. החלטתי שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ברבנות. אבל בכל זאת רצינו למסד את הקשר. ליאור אחרי שנה כבר קרא לי 'אשתי'. הוא כתב תעודת נישואים, ואני זוכרת שאחרי מותו, כשהסברתי שאני הידועה בציבור, הוצאתי את הקלף שעליו הוא כתב 'הרי את אשתי לכל דבר, ואני בעלך'. חתמנו, הוא קנה לי טבעת, עשינו יום נישואים. נשארנו מאהבה ביחד".
כשאירע אסון הכרמל, תנ"צ בוקר שימש כקצין אגף המבצעים של המחוז הצפוני במשטרה. הוא היה באותה שעה בדרכו לגבעת וולפסון, שם אמרו שיש לכודים והאש מתקרבת, רק שבדרך, לא רחוק מקיבוץ בית אורן, הוא נתקל באוטובוס הצוערים שעשה את דרכו לסיוע בפינוי כלא דמון.
"הוא היה בדרכו החוצה עם הרכב", בוקר מספרת. "יש תמונה שהוא בדיוק לפני היציאה מלב הסכנה. אז הוא ראה שהאש מגיעה לאוטובוס ושמע אנשים שהחלו לצרוח לעזרה. עצר בצד, חזר על עקבותיו, רץ וניסה לחלץ. הוא יכול היה להציל את עצמו, הרי למה קיבל צל"ש? בחודשים הראשונים, אחרי המוות, כל כך כעסתי. אמרתי 'מה אני צריכה גיבור מת, אני רוצה את האהוב שלי חי. למה לא חשבת עליי באותם רגעים, על הבנות, על המשפחה, הבית שלנו?', אבל זה ליאור. זה האופי, ככה נהג תמיד".
בוקר הייתה באותם ימים מחוץ לעולם העיתונות, שימשה כיועצת תקשורת ובאותן שעות הייתה בישיבה מקצועית עם תאגיד מי חדרה. "הוא התקשר אליי בשעה 14:00", היא מספרת. "הייתי עם עשרה אנשים בחדר והוא אמר 'אני בדרך לכרמל, יש שריפה גדולה'. אמרתי שאחזור אליו יותר מאוחר. הגעתי הביתה בשעה 15:26 והתקשרתי, כשאומרים ששעת המוות הייתה בין 15:36 ל־15:40. שמעתי רעש, צעקות, המולה בקשר. ליאור אמר 'נאוה, אני לא יכול לדבר כרגע', והשיחה התנתקה. אחרי חצי שעה ניסיתי שוב, לא ענה. הדלקתי טלוויזיה ודיווחו על השריפה ושמסוכן. שלחתי הודעה 'שים מסיכה על הפנים' והוא לא ענה. אין דבר כזה שהוא לא היה עונה, גם אם היה בישיבה עם המפכ"ל, הוא היה מסמס.
"בתודעה לא חשבתי שקרה משהו. חודשיים לפני, אחיין שלי, אייל קשתי, נפטר מלוקמיה. איבדתי את אמא שלי בגיל 20, אחותי נפטרה מסרטן בגיל 45 והשאירה ארבעה ילדים, אבא שלי נפטר שלוש שנים לפני. סירבתי לחשוב על האפשרות. התקשרתי לקציני משטרה, לתנ"צ ולדמן, ואמרתי 'צ'לו, מה קורה?'. הוא ענה שהוא לא פנוי לשיחה. החבר הכי טוב של ליאור, למה הוא מדבר אליי בטון כזה רשמי? נסעתי לאחותי ובדרך רציתי לעבור אצל הירקן. התקשר כתב מעיתון חרדי שהכיר אותי באופן שטחי. הוא לא ידע שאני אשתו של ליאור, הוא שאל 'את קשורה לקצין משטרה, ליאור בוקר, שנמצא בשריפה בכרמל?'.
"הייתי נורא סקרנית, כי רבע שעה לפני התקשרתי לחבר מהמשטרה ואמרתי 'אם עוד שעה ליאור לא עונה, אני לוקחת את עצמי ועולה לכרמל, רוצה לראות שלא תיתנו לי להיכנס'. לא סיפרתי לכתב שמדובר בבעלי והתעניינתי מה קרה. הוא אמר 'שמעתי שנהרג'. ככה קיבלתי את ההודעה. זרקתי את הטלפון, צרחתי, הרגשתי שאין לי מה לחיות בעולם הזה. כל פעם שאני מספרת, אני נחנקת, וכמה כעסתי אז על המשטרה. מדוע אנחנו צריכים לשמוע מאנשים זרים ולא דבר ראשון כשקורה אסון, גם אם האיש נעדר, תשלחו קצין רווחה הביתה. התמוטטתי. אחותי הזמינה צוות של מד"א שטיפל בי".
עשר שנים אחרי, החוסר הגדול עדיין מורגש. "היה לי קשה לשאת את העובדה שהוא איננו, כי כשעברתי אובדנים ליאור היה בשבילי כתף רחבה, עוגן", היא אומרת. "פעם חגים ושבתות לא הייתי יכולה לסבול. הייתי לוקחת את הבנות לחו"ל כדי לא להתמודד עם הכאב. סופי שבוע וחגים היו הזמן עם ליאור, אבל עוברות השנים, הסתגלתי לחיים לבד, יש לי נכדה שגורמת אושר ואני רוצה זוגיות. זה דבר שלא ויתרתי עליו".
קשה למצוא בן זוג?
"מצד אחד יש המון פניות, מצד שני קשה לי לפתוח את הלב, אז אני לא יודעת להגיד אם אני בררנית, או שההיצע לא בדיוק מתאים למה שאני מחפשת. אני מאוד רוצה שזה יהיה מישהו מצחיק, כי אני צריכה להכניס שמחה לחיי. אני אדם מאוד שמח במהות, אבל לצערי בעקבות מה שקרה, שמחת החיים, הפנימית, קצת נפגמה. יש חוסר גדול וזוגיות אולי תמלא אותו. אין בן אדם שלא צריך חבר. זוכרת לילות שהייתי חוזרת מהכנסת, או אחרי שיחות עם ראש הממשלה, ואתה לא יכול לשתף אנשים שהם לא מספיק קרובים אליך ולא היה לי את ליאור. תחושה איומה".
האובדן של בן זוגה ואותם ימים קשים דחפו את נאוה להקמת "קרן ליאור בוקר" ולמאבק ציבורי לשיפור מערך הכבאות, שבסופו של דבר גם הוביל אותה לחיים הפוליטיים. "המאבק החזיק אותי בחיים", היא משוכנעת. "הוא היה מרפא לנפש. כשאתה עובר דבר כזה, אתה מחפש סיבה לחיות ומשמעות למוות שלהם. מדובר ב־44 אנשים שיצאו לעבודתם בשירות המדינה, מטובי בנינו. החלטתי שאני מבצעת תחקיר מה גרם לאסון, מה קדם לו ואיך זה קורה במדינה נאורה ומתוקנת.
גיליתי שיש כל כך הרבה אשמים וזה הולך דורות אחורה. זוכרת שישבתי עם ראשי ועדי הכיבוי והם אמרו 'לפני 20 שנה התרענו, יצאנו להפגין ושרים - ולא משנה מאיזו מפלגה - לא עשו כלום'. אגב, תמיד נוהגים להאשים את אלי ישי, ואני לא מאנשי ש"ס ולא בן אדם דתי, למרות שטועים כי אני ימנית ולאנשים קצת קשה לפתוח את הראש. ישי הוא השר היחידי שגם התריע וגם תקצב את הכבאות ב־100 מיליון שקלים עוד לפני האסון".
ואחרי האסון משהו השתנה?
"שינוי עצום שאי אפשר לתאר. היום לא חסר תקציב לכיבוי, יש מעל ומעבר. שואלים למה בחרתי להצטרף לליכוד. הכרתי את אנשי המפלגה עוד לפני כי הייתי במשך תקופה היועצת של סילבן שלום ושימשתי כדוברת הליכוד בפרדס חנה, אבל רק מקצועית. אחרי האסון הייתי הראשונה שפתחה פה, ואני לא אדם ששוקל מילים כשזה חשוב, וצעקתי אז מדם לבי.
לא הכרתי את ראש הממשלה ולא את אשתו. להפך, בזמן האבל כשאמרו 'הגברת שרה נתניהו רוצה לבוא', אמרתי 'לא, אני רוצה שהוא יבוא. יש לי שאלות אליו'. אמרו תקבלי אותה וגם הוא ידבר איתך. ביבי התקשר באותו ערב והבטיח שאפגוש אותו, ואילו שרה הייתה אצלי בבית במשך שעתיים וחצי, בין היתר כפסיכולוגית ילדים. הבת שלי, ראמות, הייתה אז בת 17 ורצתה לשאול שאלה, כי היה לה מאוד קשה, ושרה אמרה 'אם אמא שלך מרשה, אני אשב איתך'. אמרתי שברצון, והן ישבו במשך 45 דקות במטבח. אני לא אומרת את זה בשביל לקדם את עצמי, אני לא מתכוונת לחזור לפוליטיקה, נקעה נפשי מהפוליטיקה".
מה היה בשיחה עם ראש הממשלה?
"הוא היה מאוד אמפתי, אמר 'אני מבין אתכם, איבדתי אח', ואחרי החלק הזה אמרתי לו 'בוא נדבר תכלס. אני גיליתי שמערך הכבאות וההצלה של מדינת ישראל מתפקד כמו במדינת עולם שלישי. יש מחסור בתחנות, רכבי כיבוי'. היו להם רכבים מקרטעים משנות ה־70 וה־80. הסברתי שיש מחסור בלוחמי אש, בציוד. אמרתי לו 'אני הולכת להיאבק ולא ארפה עד שהדברים יטופלו'. דיברתי איתו על טייסת הכיבוי, שכמה שנים לפני בוטלה מטעמי חיסכון. אמרתי שאם הייתה טייסת, סביר להניח שהאסון היה נמנע.
שואלים למה הצטרפת לליכוד? כי ראש הממשלה הבטיח לי וקיים. חצי שנה אחרי הוקמה טייסת. היו שבעה מטוסים, היום יש 14 שיוצאים למאות גיחות בשנה ומצילים חיים. חמש שנים אחרי האסון הממשלה הקצתה למערך הכבאות וההצלה, נוסף לתקציב הרגיל, מיליארד שקלים, ומאז לדעתי הוא קיבל מיליארד נוספים, אין לי סכומים מדויקים. הקימו מעל 40 תחנות כיבוי חדשות. זו הייתה מלחמה כדי שדברים יתוקנו. הנושא היחידי שעדיין לוקה לטעמי בחסר זה גיוס לוחמי אש".
בגלל זה בחרת ללכת לפוליטיקה?
"זה היה חלק מתהליך שינוי פנימי. הצלחתי לשנות דברים כגורם וולונטרי, חיצוני, ואמרתי שאני צריכה שיהיו לי כלים ביד, כדי שלא אצטרך לרוץ ולהתחנן בפני שר או חבר כנסת שיגיש הצעת חוק. אוכל לעשות זאת אם אהיה בפנים, אצליח להשפיע. לא ידעתי כמה זה קשה וכמה לפעמים אתה נותן את ה־100% וזה לא עוזר, כי יש נסיבות".
כשמדברים עם בוקר על ימיה בכנסת, היא כאילו רוצה לעשות "גזור-השמד". הייתה שם במשך ארבע שנים ולא רוצה לחזור. "מי שהיה חבר כנסת הוא חבר מרכז ליכוד לכל החיים, אבל אני לא מתכוונת להתמודד שוב על מקום ברשימה לכנסת", היא מבטיחה. "דבר איתי גם בעוד 20 שנה ותראה שזה לא קרה. אני החלטית. אומנם אומרים 'אף פעם אל תגיד אף פעם', אבל המקרה הזה יוצא דופן. אני מחזיקה בדעות ימניות, אבל לא רוצה, כי לא טוב לי שם. אני אדם רגיש שלוקח ללב וכל קללה שמקללים אני יכולה לבכות במשך שלוש שעות, אז למה זה מגיע לי?
שילמתי מחיר אישי יקר. חברים מהתקשורת, שפעם הייתי אחת מהם, כתבת בערוץ הראשון, ב'מעריב', שנים בחדשות האזוריות של הוט, אתם נורמליים? ברגע שהצטרפתי לליכוד שמתם עליי איקס? אנשים שנתתי להם סקופים של החיים אחרי האסון, לא ראו אותי".
ומה עם הצביעות וחוסר פרגון בתוך המשכן?
"זה נכון כל מה שאמרת. באתי ממניעים טובים. אתה לא מבין איזו חדורת מטרה הייתי. חשבתי שאוכל להשפיע מבפנים בכל מה שקשור בהצלת חיים. רק מה, ברגע שאתה חבר כנסת מהימין ויש נושאים שלא מוצאים חן בעיני אחוז מסוים מהציבור, מתייגים אותך ברע. אתה לא בא לו טוב בעין. אני אדם אמיתי וזה פגע בי.
כשהביאו אותי לתוכנית בוקר ושאלו על שרה נתניהו, אז אמרתי את האמת. אני יודעת שזה סקסי ללכלך עליה, אבל אם היא עשתה לי רק טוב ותמכה בי בשעות הקשות אחרי אסון הכרמל, אז למה שלא אגיד את מה שאני חושבת, כי לא מתאים לחבריי בתקשורת שאגן עליה?".
אמרו לך?
"בטח שאמרו, שחטו אותי. עשו עליי כתבות רעות, כי אני 'חברה' של שרה נתניהו".
מי שרוצה להתקדם בימין צריך להתחנף?
"עובדה שלא התקדמתי, ואני גם לא רוצה להמשיך. פרשתי ביום שהודיעו לי שלא הצלחתי להיכנס לרשימה במקום ריאלי ויודע איך הרגשתי? כמו שקיבלתי את מתנת חיי. הייתה הקלה כל כך גדולה, אפילו דמעה לא הזלתי, ואז אמרתי 'וואו, אם אני מרגישה ככה, סימן שבאמת זה לא היה מקומי'".
אז למה ניסית לרוץ שוב בפריימריז?
"מאוד התלבטתי, תשאל את כל חבריי הקרובים והמשפחה. אמרתי להם 'קשה לי, זו לא אני'. אתה נאלץ להיכנע. לדוגמה חוק המרכולים. אני חושבת שאנשים צריכים לחיות איך שנוח להם, ואם אני עושה קניות בשבת, אז קשה לי שיהיה חוק שאוסר זאת. אני בעד תחבורה ציבורית בשבת, אז למה אני צריכה להצביע נגד אם אני חלק מהקואליציה? אין ברירה, כי זה מה יש.
פעם החרדים מתפשרים בגללי ופעם אני מתפשרת בגללם, ולי כבן אדם אמיתי היה קשה עם זה וספגתי מאנשים שהעירו 'אבל אמרת לנו ככה' והסברתי שנכון ואני עדיין מאמינה, אבל ידיי כבולות. זה המצב וזו הפוליטיקה, ולכן אני מעדיפה לעזור בדרכים שלי. די, הספיק לי. זה לא לאנשים רגישים כמוני".
נשים בפוליטיקה צריכות לבלוט יותר מגברים.
"זה הרבה משחק. לא אשכח את הלם התרבות שחוויתי כשנכנסתי לכנסת שאין מה לעשות, משנה אותך. זה מקום רע, קשה. זוכרת את מיקי לוי מתחיל לצרוח באיזו ישיבה, דופק על השולחן, משתולל, ואני אומרת לו 'מיקי, מה עובר עליך? החזקתי ממך כל כך כאשת קצין משטרה, היית מפקד מחוז, לא מתאים לך'. מה הוא ענה? 'אם לא אצרח, זה לא יעלה לכותרות'. אתה נורמלי? אני לא הגעתי לרמה של צרחות, זה לא יקרה. לא מתאים, לא מכובד, אבל עצוב וכואב שזו הדרך. ככל שאתה יותר בוטה, יותר שקרן, יותר מקצין, אתה תקבל כותרת, מה לעשות?".
לא רצית כותרות עם אותו טקס מטעם שדולת הזמר העברי שארגנת בזמנו לאייל גולן?
"תנשמי", היא אומרת לעצמה ועונה: "אני רוצה להבהיר, כי אנשים חושבים שהיה לי אינטרס. ממש לא. זו הייתה החלטה של ועדה שבחרה גם באייל גולן. עמדתי אז על שלי בגלל שאני אדם שמאמין בדרכו וכמה צקצקנים לא יזיזו אותי. לא הייתי ערה לכל מה שנחשף אחרי. היו פרוטוקולים שלא הייתי מודעת אליהם. ידעתי שהמשטרה סגרה את התיק, ומבחינתי אם נסגר - אני לא שופטת ולא תליינית ולא עושה רצח אופי. חוויתי בחיי עוולות שנגרמו לאנשים. להגיד לך שהייתי נוהגת היום אותו הדבר? מניחה שלא. הייתי שוקלת ומתייחסת אליו באיזו דרך, אבל לא עושה את כל הדרמה והטקס שהיה".
מה דעתך על מירי רגב?
"אין תגובה".
אוסנת מארק?
"מעדיפה שלא לדבר בעניינה".
פרשת גילה גמליאל?
"אני חושבת שהיא צריכה להתפטר. פוליטיקאי צריך לבדוק את עצמו אלף פעם ולהחמיר עם עצמו יותר ממה שהוא דורש מהאזרחים. צריך לתת דוגמה אישית. במקרה שלה היא עשתה טעות איומה, זו דעתי".
וראש ממשלה שנשאר בתפקידו עם כל החשדות?
"אני מחזיקה לו אצבעות. יש לו תעצומות נפש שאי אפשר לתאר. כל אחד אחר במקומו היה זורק את המפתחות ועושה לביתו והוא יכול. אני חושבת שהוא באמת אוהב את המדינה. אין סיבה אחרת".
את לא מפקפקת בו עם כל הפרסומים וגל המחאות?
"אתה מסתלבט, אתה חי במדינת ישראל? יש תפירת תיקים לצערי וזה ברור. אני מאמינה שהוא חף מפשע. הסיפור עם נוני מוזס הוא שערורייה, כי אין חבר כנסת שלא נפגש עם עורכי עיתונים. כשנכנסתי לכנסת הראשון שנפגש איתי היה עמוס שוקן שביקש לקדם הצעת חוק, אז מה? יאללה תחקרו.
כל חברי הכנסת יושבים עם עיתונאים ועורכים ובעלי עיתון. כל אחד רוצה שיסקרו אותו בצורה טובה. אצלי זה לא עבד, לא עזרתי ורק לכלכו עליי. ביבי מנהיג בדורו, יחיד ומיוחד. לא שיניתי את הדעה, להפך, הוא יקבל את תמיכתי, כי מה שהוא עשה למדינה ברמה הבינלאומית אין לזה אח ורע".
את לא מרחמת על בני גנץ?
"מרחמת על שניהם, אבל בני גנץ הוא סוג של - אני מנסה להתבטא בעדינות, כי בסך הכל הוא נראה לי בן אדם טוב - איש שלא מתאימה לו הפוליטיקה. יש לו אויבים במפלגתו, וזו הבעיה הבסיסית שהוא לא שולט באנשיו. זה לא יאיר לפיד שאם הוא מפטר את מיקי לוי, זה עובר בשלום. ביבי לעומתו אלוף. הייתי ממש בעד ממשלת האחדות, כי חשבתי שטוב שתהיה, אבל זו לא ממשלה מאוחדת, כל אחד מושך לכיוונו, וההתנגחויות גורמות ליותר נזק מאשר תועלת. היום אני מבינה שעדיף ממשלה צרה שהולכת בקו אחד. הגל הראשון של הקורונה התנהל מצוין, כי היה ראש ממשלה אחד".
יש מישהו שאת אומרת עליו "זה פוליטיקאי טוב בהגדרה"?
"ניר ברקת לדעתי מייצג את הפוליטיקאי הטוב. אחד שממש אכפת לו, כי תראה מאיזה מקום הוא בא ומה הוא צריך את זה? הבן אדם מיליונר. אני מאמינה שהוא יהיה היורש של ביבי. יש לו סיכוי מצוין. מכירה אותו וגם ראיתי כמה הוא נלחם על העיר שלו, על התקציבים".
בוקר מעבירה בימים אלה הרצאות תחת השם "אש ואישה" על סיפור חייה. כמו כן, היא משמשת כנשיאת עמותת "יד עזר לחבר", שמסייעת לניצולי שואה, קשישים, נוער בסיכון, נשים מוכות. "שמעון סבג, מנכ"ל העמותה, הקים מוקד מתנדבים עם 20 עמדות וכל יום הם מתקשרים לרשימות של קשישים ושואלים לשלומם, אם צריכים עזרה, קניות", היא מספרת.
"מי שלא עונה אופנוענים נוסעים אליו ובודקים שהוא בסדר. אני מורידה בפניו את הכובע. החלום שלי זה להכניס שם אגף שיעזור לכוחות הביטחון. גוף שיטפל ויגן על השוטרים, חייבת לעזור להם. בכל מקום יש כמה שסורחים, אני לא מצדיקה אלימות בשום מקרה, אבל יש כל כך הרבה שוטרים טובים, אדיבים. ראיתי מקרים איומים שמאחלים להם סרטן ומחלות לילדים. אתם רוצים שתהיה פה אנרכיה, לא תהיה משטרה? תכבדו את השוטר. הם אלה שרצים ראשונים לקו האש".
קודם שיהיה מפכ"ל.
"זה בכלל הזוי".
זו פוליטיקה?
"אתה רוצה למשוך אותי לפוליטיקה בכוח? השר עושה עבודה נהדרת. מגן על השוטרים, מגבה אותם. מפכ"ל זה עניין שלו, של ביבי ושל גנץ. הם צריכים לשבת ולהחליט. יש היום שני סקטורים שפוגעים בשוטרים, החרדים והמפגינים. אני לא מדברת מפוזיציה של אישה ימנית שרוצה שהשמאל יפסיק להפגין. ממש לא, תמשיכו להפגין, הכל טוב ויפה, אבל אל תתעללו בשוטרים".
נאוה בוקר של 2020 נמצאת היום במקום אחר. היא חזרה לכותרות לאחרונה כמשתתפת ב"הישרדות VIP", מתוכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בשנה האחרונה. היא זכתה לאור הזרקורים גם משום שבחרה להקריב את מקומה לטובת ישראל אוגלבו, שהגיע עד לגמר והפסיד לאסי בוזגלו.
"לא אשקר, משפחת בוזגלו הם חברים, מצדיעה על הדרך שעשו בחיים, אבל פרשתי מהמשחק בשביל ישראל ורציתי שהוא יזכה", היא אומרת. "לא בגלל התפקוד שלו, אלא יותר מתוך רגש. ישראל עבר חיים קשים. נוער בסיכון זו ההגדרה. הוא היה זרוק במשך שנים ברחובות, חווה דברים איומים. הילד שיקם את עצמו, התגייס לגולני, היום בן אדם לתפארת ודוגמה לרבים. היה מגיע לו שיזכה. הוא גם עבר דרך במשחק. היה נאמן לחבריו, לא בגד, לא זגזג. נכון שהיה ברוטלי בהתחלה, אבל אתה רואה את השינוי שחל בו".
אם לא היית פורשת, היית מגיעה רחוק?
"רחוק לא בטוח, לאיחוד אני מאמינה שהייתי מגיעה, כי לא איימתי על אף אחד וכולם בשבט אהבו אותי. אגיד לך מה קרה לי עם ישראל, התחננתי בפניהם כל אותו יום שלא ידיחו אותו, ואז עלתה לי הג'ננה. אני אומנם ממוצא תימני, אבל לפעמים יוצא ממני דם מרוקאי ואז אני לא רואה בעיניים. אותו ערב כל כך כאב והרתיח אותי, שאמרתי שאם אתם הולכים עליו, אני לא אתן".
לא חששת להצטרף לתוכנית בגלל מה שיגידו עלייך ברחוב?
"בטח שחשבתי, אבל אמרתי שגם ככה מדברים עליי. אגב, הדבר היחידי שהפריע לי זו הצורה שהציגו אותי בפרק הראשון. בסיכום יצאתי לשמחתי טוב, פרשתי לטובת בחור שאני אוהבת, ועד היום אנחנו בקשר מעולה. הרגשתי כלפי ישראל כמו אמא, ומי שמדבר עליי? אני כל כך שלמה עם עצמי ועם מה שאני עושה. החיים שלי מלאי כאב וסבל, ואם אני יכולה לעשות לעצמי טוב, אני אעשה, ואם זה אומר שעכשיו אני אלך ואיהנה לי באיזה מלון, אז מי שלא מתאים לו, איך אמרה ליטל סמדג'ה? 'שילך להקיא בצד', מה אכפת לי".
נהנית מהחוויה?
"נהניתי וסבלתי. זו חוויה של החיים. אני לא מצטערת שהלכתי, אבל אין סיכוי בעולם שאעשה זאת שוב, כי כבר אמרו לי 'יש אול סטארס', ודברים כאלה, ואמרתי 'לא' מוחלט, ואני גם לא מתכוונת ללכת לתוכנית ריאליטי אחרת, ופנו אליי. בשגרה לא תמצא אותי חודשיים בפיליפינים. סגרו אותנו בהתחלה בריזורט, אחרי זה באיזו וילה. אתה מטפס על הקירות, היה שם מזח מלוכלך, מסריח. קרפדות ויתושים שאכלו אותנו.
לא תגיד שנהנינו. התקופה הזו לימדה אותי לקח שלעולם לא אתנתק מהבנות שלי לפרק זמן כל כך ארוך. הייתי יכולה לעבור הכל. בלי טלפון, בלי אוכל, בלי תעסוקה, אבל לא לדבר עם הבנות ולדעת מה שלומן? הנתק גמר אותי נפשית. חזרתי כמו אחרי ויפאסאנה. הרבה שעות לחשוב ולהבין את משמעות החיים, מה אני באמת רוצה מהם".
"הישרדות" נוברת בנפש?
"פחות מתוכניות אחרות, אבל בכיתי שם. לא זכרתי, כי זה מאוד טראומטי מה שעברנו. לוקחים אותך למצבי קיצון. בימים הראשונים אכלתי בננה ביום, ואלה בננות קטנות, כמו חצי בננה שלנו. אחר כך עברתי לשבט השני, אמרתי יופי, לפחות יש להם אורז, ואיך שהגעתי לקחו להם את האש ולא היה איך לבשל. לקח עוד יומיים עד שהכנסתי משהו לפה. הייתי כבר במצב קטטוני. אלה היו רגעים מאוד קשים, וישראל טיפל בי. אני לא שוכחת לו את זה".
היה לכם רייטינג מטורף.
"הזוי. מאישה שהייתה פעילת ציבור במשך תשע שנים, בסוף אני נאוה מ'הישרדות'. ילדים בני 12 רודפים אחריי בקניון בשביל סלפי. סבבה, אני מקבלת את זה באהבה. פתאום אני עושה קמפיינים לכל מיני חברות קוסמטיקה, הצד היפה של החיים. שיניתי פאזה, עכשיו אני דוגמנית שמייצגת את בנות ה־40־50".
דוגמנות, זה העתיד?
"זה כיף, אני מתפנקת כל היום. מעצבים את השיער, מטפלים, מאפרים אותי. מה רע, לא מגיעה לי קצת נחת? אני משתדלת לעשות רק את מה שאני אוהבת. פריחה מאוחרת. אני מאוד רוצה לחזור לתקשורת. לא כעיתונאית, אלא כמגישת טלוויזיה, החלום השני שלי. רוצה תוכנית שתעסוק בפניות הציבור. אני עולה עכשיו בתוכנית אינטרנטית, אנחנו עובדים על השם, תוכנית שתעלה באחד האתרים או ביו־טיוב".
אז אפשר לומר שמצאת את עצמך?
"אחרי שסיימתי לשבת שבעה על אחותי אמרתי לעצמי 'הנה עוד סטירה שקיבלת כדי להבין שהחיים קצרים ולא תישארי פה לנצח, אז מה הדבר שלא עשית והכי בא לך?'. אמרתי שבא לי לשבת על הבר. תמיד התביישתי. יש מקום בקיסריה, 'אג'נדה', שתמיד הגעתי אליו עם חברות וחברים. רציתי לקחת מחשב נייד, לשבת על הבר, לשתות את ההפוך שלי ולעבוד. קמתי למחרת, התארגנתי, נסעתי ל'אג'נדה', ישבתי לבד במשך שעתיים ונהניתי מכל רגע. כן, נאוה בוקר ישבה לה לבד על הבר, כי ככה בא לה וככה כיף לה".