"יער סודי", נטפליקס

כשהיה סי־מוק הוואנג נער צעיר, סבל מהתקפי מיגרנה קשים, שלוו בכאבי ראש חריפים ובהבזקי אור. הוא נותח במוחו כדי להביא לו הקלה, אבל יכולתו לחוש רגשות נפגעה בצורה קשה. עכשיו הוא תובע מצליח בפרקליטות מערב סיאול, זאב בודד, ללא אישה או חברים ונחשב למוזר בקרב סביבותיו. 

האמת היא ש"יער סודי" די מאכזבת בכיוון הזה. השוודים שכתבו את “הגשר", עם סאגה נורן הגדולה שלהם, ידעו לחלוב מבלשית האספרגר שלהם הרבה יותר. סי־מוק, מלבד העובדה שהוא פועל לבדו ושעל פניו כמעט לא עולה הבעה, לא נוהג באופן שונה מכל עמית שלו בפרקליטות או בתחנת המשטרה. לצופה בעל עיניים מערביות הוא נראה שונה ומוזר ככל הדרום קוריאנים שמקיפים אותו. כולם שם קדים לכולם.

הם מוסיפים בסוף משפט כמה תווים להדגשה: למשל, כדי לשכנע הם מדביקים בסוף "אוהו" ווקאלי ונמרץ. נדמה לי שגם כשהם מעוצבנים הם אומרים "אוהו", ואפילו חזק יותר. כשהם אומרים “איאי" הם מתכוונים: לא מאמין לך, או: בחייאת אבא שלך.

הפרקליטים לבושים באותה חליפה אפורה ומשעממת. הבלשים נראים כאילו הם לובשים שמאטעס בפקודה, ומחויבים לא להסתפר ולהיראות כמו הומלסים. כשהם רודפים אחרי חשוד, הם מתנודדים על רגליהם ונראים כטרול מגוחך מהאגדות. לקים, אגב, הם קוראים שים. כך שאם אתם מסתובבים בסיאול ושומעים מאחוריכם את הצעקה "פטריק שים", הסתובבו מהר - אולי תפגשו שם בקוריאני המסוקס הענק המיתולוגי.

ככלל, בלא מעט רגעים הסדרה נראית כאילו יצאה מערוץ אופרות סבון. התסריט הופך אווילי וילדותי, השחקנים מפגינים התעלויות אומנותיות המזכירות פעוטון סמוך, ומה שיכול היה להפוך למפגש טלוויזיוני עם תרבות שונה מהרגיל בדרך כלל לצופה מקומי מצוי, נעשה לאירוע מעורר תמיהה. הוסיפו לכך את העובדה שהסדרה יכולה הייתה ללכוד את הפושע אחרי ארבעה פרקים בלי שאיש היה מתלונן, ובמקום זאת היא נמשכת 32 פרקים (על שתי עונותיה), הרי שבהחלט אין צורך להידבק אליה, אוהו. 

לראות או לוותר: לוותר.

"רבנים מרדנים", יום א', 22:15 ,25.10, ערוץ VICE, פרטנר TV

ישראלי ותיק לא אמור להתרגש מנטורי קרתא ששורפים עוד דגל ושוב נוסעים להתחבק עם איזה צורר באיראן. אלא שבזמן הזה הסבלנות קצרה יותר והפגנות נוספות קצת מטפסות על העצבים.

ישראלי קשוח ומשופשף לא יתרגש מהסיפור המוכר הזה כמו שהתרגשה ממנו הכתבת הבריטית. נטורי קרתא המתגוררים בלונדון כופרים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, מפגינים בכל דרך נגד הציונות, משריפת דגלי ישראל ועד ביקורים ומינגלינג חם עם מנהיגי איראן. הכתבת הבריטית משתאה מניין באה קיצוניות כזאת, מצטרפת להפגנה של בעד ונגד ביום העצמאות, מאזינה לוויכוחים - כאמור, כל החומרים המוכרים היטב שכבר חולפים הרחק מעינו, אוזנו ולבו של ישראלי קשוח ומשופשף.

''רבנים מרדנים'' (צילום: ערוץ VICE, פרטנר TV)''רבנים מרדנים'' (צילום: ערוץ VICE, פרטנר TV)

אבל יש איזה טון צורם שמצטרף בזמן הזה לקקופוניה הקבועה של עוכרי ישראל, ופרי פלסטיין הרגיל, וצריכות כמה דקות לחלוף עד שניתן לבודד ולזהות אותו, והטון הזה אומר - נמאס. אין כוח בזמן הזה לעוד ויכוח. לעוד נושא שגורר בעקבותיו הפגנות. משיח וציונות ונכבה ומה שיש ביניהם לא בוער עכשיו. יש די נושאים שעושים את החמצן מסביב רותח ודליק וקשה לנשימה, ובאמת לא בוער בזמן הזה להוסיף נושאים להפגנות. אם כבר, עכשיו נחוץ לנו ההפך. איזה שקט. רגיעה ברוכה. דממה. ואם נטורי קרתא מתעקשים להמשיך בצעקות שלהם, הרי בדיוק לשם כך המציא האל הטוב את מכשיר השלט הרחוק ואת נטפליקס.

לראות או לוותר: אין אפילו סיבה אחת לראות. 