רגע אחרי עלייתה של הדרמה המדוברת “שעת נעילה", שחוזרת לימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטם של החיילים בשטח, שבים הלוחמים שבאמת היו שם לקרבות ההיסטוריים ולרגעי האימה ומספרים על ההתרגשות שעוררה בהם הצפייה בה. מנגד, חלקם מתרעמים על אי הדיוקים, לדבריהם, וטוענים כי "מה שמציגים שם תלוש מהמציאות". ההפקה: "הדמויות הן בדיוניות ונכתבו בהשראת אירועים אמיתיים".

פרק הבכורה הכפול של “שעת נעילה”, דרמת המלחמה החדשה של כאן 11, שמוערכת בכ־23 מיליוני שקלים ונרכשה לאחרונה גם על ידי שירות הסטרימינג HBO, עורר עניין רב עוד בטרם שידורו וכמובן גם אחריו. הסדרה, שבוימה על ידי ירון זילברמן על פי תסריט של רון לשם, עמית כהן ודנית אמסל, לוקחת אותנו אל ימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. העלילה מתרחשת בעיקרה בחזית הצפונית ברמת הגולן, במוצב החרמון של יחידת המודיעין 8200 (אז 848), שנכבש בידי הסורים, ובמהלך הקרבות שבהם נהרגו 13 מחיילי צה”ל ו־31 חיילים נפלו בשבי. כמו כן, מוצג בסדרה, בין היתר, קרב עמק הבכא, אחד הקרבות הקשים שהתרחשו בימיה הראשונים של המלחמה.

שעת נעילה (צילום מסך כאן 11) (צילום: ללא)שעת נעילה (צילום מסך כאן 11) (צילום: ללא)


עוד במהלך הקרנת פרק הבכורה, בקבוצת הוואטסאפ של חיילי יחידת 8200, שלחמו במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, התעוררו תגובות של אכזבה, כעס ובעיקר עלבון. “התחילו להגיב כל המפקדים וכל הקצינים וכל החיילים שהיו שם בזמן אמת, וכולם זועמים”, מספר צור שפי (71), ששימש בזמן המלחמה, בהיותו בן 22, המפקד הצעיר של מוצב ארבל, בסיס יחידה 8200 שעל הר אביטל. “אין שם תחקיר מעמיק, אלא בליל של שטויות. אני לא במאי ואני לא מבין בסרטים, אבל בשביל ליצור דרמה אמיתית, צריך לעשות תחקיר. אני וחבריי בנינו ופירקנו את הבסיס שלנו ומה שמציגים שם תלוש מהמציאות. הייתי מאוכזב מהצפייה בסדרה כי תליתי ציפיות שזה יהיה יפה ומהימן”.

מה הפריע לך, למשל?
“בסדרה הם מציגים את פרוץ המלחמה כהפתעה מוחלטת, כאילו איש לא ידע ואיש לא האמין לחייל המודיעין (שנקרא בסדרה אבינועם שפירא – ד”פ) שהתריע בפני מפקדיו שעומדת לפרוץ מלחמה. הם הציגו אותו כנחנח שאומר שהולך להיות אסון, ואיש לא רוצה לשמוע אותו. הדמות מבוססת על עמוס לוינברג, שהיה אז קצין בינה רשתית (קב”ר). הוא היה אצלי בבסיס עד יום לפני המלחמה ושלחתי אותו למוצב החרמון כדי להודיע להם על פרוץ המלחמה. אחרי שנפל בשבי זכה לכינוי ‘הקב”ר המזמר’ (הכינוי ניתן לו משום שסיפק לשוביו מידע סודי רב על צה”ל – ד”פ). אף אחד ברמת הגולן לא הופתע ברמה כזו. הרי שבוע לפני המלחמה כבר העלה אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי לאזור את חטיבה 7 של השריון ועוד חטיבות אחרות של טנקים ותגבר כוחות. בנוסף, אף אחד מהבסיס שלי לא נהרג כי ידענו למגן את עצמנו טוב לפני המלחמה - עוד הוכחה שלא היינו מופתעים ובטח שלא שאננים כמו שמציגים אותנו בסדרה”.

מה אתה זוכר מהרגע שבו הבנתם שפרצה מלחמה?
“אני לא יכול לשכוח את הרגע הזה כי 24 שעות לפני כן כל הבסיס כבר עבר לבונקר, כולם היו מוגנים כמו שצריך, והקצין הטכני שלי, אמיר בן אשר, ואני היינו היחידים שהסתובבו בחוץ כדי לבדוק את השטח. פתאום התחילו הבומים, ופגז טנק עבר לנו ליד הראש. כשראינו שיש הפוגה קטנה, התחלנו לרוץ כשלאורך כל הזמן זרקו עלינו הסורים פצצות שלמזלנו לא התפוצצו. אני זוכר כל דקה מהמלחמה, והסדרה מסלפת את זה לחלוטין”.
צור שפי, צילום פרטי (צילום: ללא)צור שפי, צילום פרטי (צילום: ללא)


“נעלבתי מהסדרה הזו עד עמקי נשמתי”, אומר גם אמיר בן אשר (69), שהיה אז בן 21. “ישבתי והזדעזעתי. צפיתי מנקודת מבט של חיילי יחידה 8200 ששירתתי איתם ואמרתי לעצמי: ‘הסדרה לא רק חוטאת למציאות, אלא מציגה אותנו באור שלילי, לא נכון ואפילו מעליב’. יש עובדות שאותן אי אפשר לשנות, ופה עיוותו זאת לחלוטין. למה לפגוע בנו ככה?”.

אילו עובדות שונו?
“את אבינועם הציגו כמשוגע שכולם מזלזלים בו, וזה לא נכון. לא היה אצלנו אחד ביחידה, עד אחרון הטבחים, שלא ידע על פרוץ המלחמה כמה ימים לפני כן. כולם האמינו לכל התרעה, ולא היה מצב שמישהו לא האמין או היה שאנן. כשמראים את אבינועם רץ לספר לקצין בגולני שמגלם אביב אלוש, והוא מעיף אותו, זה לא אמין. החבר’ה של גולני כבר מזמן ידעו שיש מלחמה והוקפצו לרמה. אנחנו היינו אחראים לכך שהם ידעו. ומה עם חטיבה 7? השריונרים הוקפצו לרמה כמה ימים לפני בשביל לטגן צ’יפסים? הם ידעו שיש מלחמה. הסדרה מציגה אותנו באור רע”.

“עפתי באוויר”

דוד נחליאל, 68, שירת באותה עת במוצב החרמון, והיה צפוי לצאת לחופשת השחרור שלו למחרת פרוץ המלחמה. הוא מהבודדים שהצליחו לשרוד את הקרב הקשה שבו נכבש המוצב בידי הסורים. “הייתי סמל בגולני, מפקד צוות מרגמה”, הוא מספר כעת. “רגע לפני שפרצה המלחמה היו אמורים לבוא צנחנים ולהחליף אותנו במוצב, אבל אז התחילה ההפגזה, וזה היה מאוד מפחיד. זו הייתה הפגזה מאוד מסיבית, וחדרו חול ואבק שהקשו על הנשימה. חיל הרגלים של הסורים הגיע כעבור שעתיים והתחיל קרב, בהתחלה מחוץ למוצב ואז בתוכו. היינו מעט לוחמים, והם באו במסה. המוצב עצמו לא בנוי ללחימה בחוץ כי אין בו תעלות לחימה חיצוניות, בניגוד לשאר המוצבים, ולכן היה לנו קשה להילחם מבחוץ, אז נכנסנו לתוך המוצב וניסינו לסגור אותו כמה שיותר. לא היו לנו מספיק אמצעים להילחם בסורים”.

הסדרה אמינה לדעתך?
“המציאות הייתה הרבה יותר קשה ומפחידה. אתה רואה בסדרה את ההפגזה, ומיד אחרי זה הקרב עובר לתוך המוצב, אבל בעצם זה לקח שעתיים של התארגנות ופחד אימים. בסדרה הקרב בפנים נמשך כמה דקות, אבל בפועל זה לקח כמה שעות. לא פשוט להילחם בתוך תעלות כי אתה לא תמיד רואה את האויב. זה היה מפחיד, בייחוד כשאתה מבין שהאויב הולך לכבוש את המוצב”. בניגוד לשפי ובן אשר, נחליאל מספר כי יצא מרותק מיריית הפתיחה של הסדרה. “כשאתה רואה דרמה שנראית כמו סרט מלחמה, זה מרגש מאוד ומטלטל”, הוא אומר.

האחרון שלטענתו ירד ממוצב החרמון רגע לפני שנכבש בידי הסורים הוא אלי ישולה (69), נהג זחל”ם של חטיבה 35 של הצנחנים, שאת שירות המילואים שלו העביר ברמת הגולן לצד גדוד 13 של חטיבת גולני. “הייתי מילואימניק בן 22 שעשה את המילואים הראשונים אחרי שירות סדיר”, משחזר ישולה. “חודש לפני כן עברנו עם הזחל”מים אימון בג’וליס ועלינו לתפוס קו ברמת הגולן. אני הוצבתי בקוניטרה ומשם עברתי לחמ”ל במַסעדה. באותה שבת, בשעה 12 בצהריים, המ”פ קרא לי ואמר: ‘אתה לא מוריד חגור, לא מוריד נשק ולא מוריד כובע פלדה. אתה לוקח עם הג’יפ את הקצין למוצב החרמון, מוריד אותו במוצב וחוזר מיד למפקדה’. בשעה 13:00 בצהריים, שעה לפני פרוץ המלחמה, הורדתי את הקצין וחזרתי לבד לכיוון מַסעדה. בשעה 14 הגעתי למַסעדה, ואז החלה אש התופת וההפגזה. כשהגעתי למוצב, תקיפת מטוסים ניסתה לפגוע בי ועפתי באוויר. בנס הצלחתי לפלס דרך ולהיכנס לבונקר, וזה מה שהציל אותי”.

אלי ישולה, צילום פרטי (צילום: ללא)אלי ישולה, צילום פרטי (צילום: ללא)

באותה הפגזה נהרגו חבריו מגדוד 13 של חטיבת גולני, רב”ט שמעון פחימה ז”ל וסמל דוד ביטון ז”ל במהלך פעולת תצפית. “למעשה שני החיילים שאתה רואה בסדרה, שמדברים בינם לבין עצמם במרוקאית, מבוססים לדעתי על דוד ושמעון”, טוען ישולה. “הם עלו ממרוקו והיו מדברים בינם לבין עצמם לעתים במרוקאית ולעתים בעברית, ככה שבהקשר הזה הסדרה מדייקת, אבל לגבי השאר? יש בסדרה אלמנטים שמראים את הסיפור בכללי, וזה בסדר בגדול, אבל לי אישית זה נראה יותר כמו ניסיון ליצור תוכנית ריאליטי”.

עין התותחן הסורי

עם פרוץ המלחמה, תקפו מטוסים סוריים את מחנה נפח (מחנה יצחק), שבו נמצאה מפקדת אוגדה 36 בפיקודו של רפאל איתן והתמקמה בו חבורת הפיקוד הקדמי של פיקוד צפון. הסדרה מתחקה אחר התקיפה ההיא והשלכותיה. “מאז הצפייה בפרק אני לא נינוח מהתחושה הקשה, שמלווה אותי, כשראיתי את המטוסים יורדים על החבר’ה”, אומר עוזי טאובר (67), לוחם בגדוד 77 של חטיבת שריון. “ראיתי את זה במו עיניי בזמן אמת בצומת נפח. היינו פרושים בשטח תחת רשתות הסוואה, אני הייתי בכוננות נ”מ, חייל על טנק שיושב על צריחון המפקד, ובכל צרה שהיא צריך לפתוח באש כדי להפיל מטוסים. עוד ב־10 בבוקר קיבלנו התראה שבשעה שש בערב צפויה לפרוץ מלחמה, אבל עדיין זה הצליח להפתיע אותנו, אף אחד לא היה מוכן. כשהמטוסים הופיעו בשמיים מול עיניי, הוכיתי בהלם ולא הצלחתי לזוז. קפאתי במקום ולא הייתי מסוגל לראות מרוב ההלם שחטפתי. ירדו עלינו ארבעה מטוסים והפציצו את מחנה נפח, שעמד 200 מטרים מאיתנו. רק אחרי זמן קצר יצאתי מההלם”.

בהמשך חבר גדוד 77 בפיקודו של סא”ל אביגדור קהלני לגדוד 74 לקרב עמק הבכא, שנמשך מ־6 עד 9 באוקטובר, ובו הצליחו כוחות צה”ל לבלום את ניסיונותיהם של כוחות שריון וחי”ר סוריים להבקיע את קו החזית בצפון רמת הגולן. “זינקנו אלי קרב, חדורים תחושת שליחות ובטוחים בכוחנו”, אומר טאובר. “הלחימה הייתה מטורפת, ומעשי הגבורה הנואשים, אשר חלקם סופרו ואחרים נדמו עם הלוחמים, הפכו להיות נורמת לחימה. היו מפגשים מפתיעים בין לוחם ואויב מן הסוג שלא היה מוכר קודם לכן, בעיקר משום שיד הדמיון הפרועה ביותר לא הייתה יכולה לחשוב עליו עד שזה קרה. כולם ירו, לא תמיד בידיעה לאן ועל מי. כולם נעו, רובם נפגעו, התחמושת אזלה וגם הדלק. עשרות אנשי צוות פגועים, מוכי הלם קרב, נמצאו משוטטים לאחר שהטנקים שלהם נפגעו.

הם נאספו וצוותו לטנקים שהוכשרו מחדש ותחת פיקוד רענן של לוחמים נוספים שהחלו להגיע, השד יודע מהיכן. שלושה לילות ושלושה ימים נמשכו קרבות הבלימה הנואשים. מאות טנקי אויב הציפו את צירי הפריצה מכל עבר. טנקים שלנו נפגעו, עשרות לוחמים וחברים נהרגו. הקרב שהתפתח על שדות קיבוץ אלרום, למרגלות החרמונית, על מפתן העמק, היה קרב לחיים ולמוות. זו הייתה מלחמת הטנק הבודד. לא קרב במסגרות שריון ולא ירי מבוקר, לא תרגולות ולא תצפיות. יכולת לראות את מבטו המבוהל של מפקד הטנק הסורי, את עין התותחן הסורי. יכולת לשמוע ברשת הקשר את צעקות המתח והאימה שלנו. לאחר כחצי שעה, עם שוך הקרב, וכששאר טנקי הגדוד הצטרפו אלינו, ראינו את גודל הקרב, את עוצמת הלחימה, את משמעות הבלימה והגבורה ואת העמק הזרוע מאות טנקי אויב עשנים. אז גם ספרנו את אבידות הלחימה.

“הרגע שבו פרצתי בבכי ללא מעצורים היה כששמעתי בסדרה את הביצוע היפהפה לשירה של חוה אלברשטיין, ‘משירי ארץ אהבתי’. זה הציף בי את כל הרגשות”, מתאר טאובר. “הסדרה אומנם לא מאוד נאמנה למציאות, אבל יש פה ניסיון מעניין להמחיש את המציאות. בשניות מסוימות זה די מזכיר לי מה שבאמת קרה, במצבים אחרים זה קצת חוטא למציאות, בעיקר בהקשר הציוד של הטנקים וקסדות המפקד. אבל בגדול אני חושב שהניסיון הזה נפלא ונהדר וטוב שהוא מגיע בימים כאלה, כשכולנו שרויים בבלבול ובאובדן עשתונות”.

שעת נעילה (צילום: ורד אדיר)שעת נעילה (צילום: ורד אדיר)


אחת מעלילות המשנה בסדרה מתמקדת בטנקיסטים שהיו פעילים בתנועת המחאה “הפנתרים השחורים”. אלא שמשה קהלני (67), שהיה טען קשר של מפקד פלוגה ז’ בחטיבה 188 (חטיבת שריון) במוצב 111, טוען: “נושא ‘הפנתרים השחורים’ לא היה ברקע באותה תקופה בקרב השריונרים. בנוסף, אחת לכמה זמן היו התכתשויות עם הטנקים הסורים שנקראו ‘ימי קרב’, שהיו פעולות שבשגרה שהסתיימו בסופו של יום. ב־6 באוקטובר ידענו שאנחנו מתכוננים ל’יום קרב’ שגרתי, אף אחד לא הזכיר את המילה ‘מלחמה’. הפער בין ‘יום קרב’ ל’מלחמה’ הוא תהומי, ואילו בסדרה הם מיד יצאו למלחמה, ואז מישהו נזכר לצעוק: ‘יום קרב’, אבל ככה לא יוצאים ל’יום קרב’ ולא יצאנו ככה ל’יום קרב’. לא היו צעקות בקשר, ובטח שלא ירי בטנק שלנו. גם החבר’ה שיושבים בסדרה על הטנק ומקימים זולה - זה משהו שאין מצב שיקרה כי הייתה אצלנו משמעת, ואין מקום לדברים כאלה”.