בעקבות מותו של יהודה בארקן שידר השבוע הוט 8 פעם נוספת את הסדרה “סרט שחור לבן", שעוסקת ב"סרטי הבורקס" שפרחו בארץ בשנות ה־60 וה־70. בטח היו כאלה שהתרפקו בנוסטלגיה על התמונות שבטלוויזיה. לכותב שורות אלה באה הקריזה. סרטי הבורקס, למי ששכח או שלא היה בסביבה באותן שנים, ניגנו באופן קומי ומופרז על השסע העדתי החריף, ותיארו את דמות המזרחי כפשוט ועממי, ואת האשכנזי כמי שרואה עצמו כאדון הארץ.

בדרך כלל מי שנהר לבתי הקולנוע בהמוניו היה הציבור המזרחי, שצפה, נעלב, זעם ונהנה מהגיבורים שעל המסך הקרובים ללבבו. סרטי הבורקס - שבדרך כלל נעשו בידי יוצרים אשכנזים - חיו על המסך במשך עשור, ועם השתנות האקלים החברתי נעלמו מהמסכים. עם כניסת הטלוויזיה המסחרית, חזר הבורקס העממי בצורה שונה, אבל בעיקרון דומה בתוכניות כמו “האח הגדול", “גולסטאר" ועוד.

זהו באשר להיוולדם ולחייהם של “סרטי הבורקס". אבישי בן חיים בטח מורט את הקוקו על שלא עלה על דעתו להקדים את רון כחלילי - היוצר והבמאי של “סרט שחור לבן" - וליצור סדרה דומה שבה יאשים את האשכנזים המקפחים. הקולנוען הוותיק מנחם גולן, שאפה בשעתו כמה בורקסים כאלה, אומר שלא צריך לבלבל את המוח יותר מדי. אז זה פשוט היה המצב - המזרחים היו בצד אחד, האשכנזים היו בצד השני, והוא מצא בכך את הצד המצחיק. כמי שמוכר מוצר קולנועי להמונים הוא הלך על המצחיק. היום, אומר גולן בסדרה, בטח היה מייצר סרט על רוסים נגד אתיופים. אין לו דבר נגד אלה וגם לא נגד אלה. הוא מחפש את הבדיחה, והיכן שהיא נמצאת, לשם ייקח את המצלמה.

בן חיים בטח לא יוותר על הנתח העסיסי בכזאת קלות וימשיך לצעוק קיפוח. בין שיש קיפוח ובין שאין, הצעקות מבטיחות לו זמן מסך. אבל מילא בן חיים. באופן יחסי הוא טרי בביזנס של הקיפוח הצעקני. לכחלילי, כאמור היוצר והבמאי של “סרט שחור לבן", יש קילומטראז' ארוך הרבה יותר בעסקים האלה. בין שאר סרטי וסדרות דוקו יצר כחלילי את “ערסים ופרחות - האליטות החדשות" (הקורא מוזמן אגב לקרוא את הראיונות העיתונאיים שנערכו עם כחלילי בזמן יציאת הסדרה. אני לא הבנתי מה הוא רוצה שם מלבד לצעוק - פעם נוספת - קיפוח, קיפוח). גם ב"אכלו לי שתו לי - הדור הבא" חוזר כחלילי בין השאר לעסוק במעמדם של המזרחים בישראל. הוא לא מרוצה, אגב, מה"שבט המזרחי", שאומנם השתדרג כלכלית, כבר חי בנוחות אבל התרוקן מתוכן ואיבד, אליבא דכחלילי, את ערכיו.

מתוך חגיגה בסנוקר (צילום: יחצ רשות השידור)מתוך חגיגה בסנוקר (צילום: יחצ רשות השידור)


מילא בן חיים, איתו אין לי תקשורת כלל. אבל את כחלילי - בעצם את כל הכחלילים שבעוצמת מלתעות של בולדוג לא מרפים מאותו קיפוח ישן - מתחשק לשאול, תגידו, אנשים, מה אתם רוצים? על אובדן הערכים הישנים אתם מתאוננים? מה שמתרחש סביבכם הוא השתנות טבעית. כור היתוך. בדרכו. לאטו. תבשיל שכל משתתף תורם לטעם המתהווה כפי יכולתו. איש אינו מציב מחסום לאיש בדרכו להיות שופט עליון, רמטכ"ל, שר הסייבר ושרת התחבורה. אז אולי הגיע הזמן לרדת קצת מסולם הקיפוח המזרחי? אולי כדאי לחפש את הפרנסה במקומות אחרים? אולי סרט בורקס היום הוא רק סרט בורקס ולא מקפצה ללעג מחודש? אולי ההתעסקות הבלתי פוסקת בנושא היא עיסוי והזרמת דם לשרירים רפויים, ובעצמה מתדלקת את הפצע שכבר החל להגליד?

לא ישכנעו אותי בעד כל הון שבעולם לאהוב את זאב רווח, אבל הסיבה היא לא מוצאו אלא הקריירה שבחר לעצמו, לא פעם בדמויות של קריקטורות דוחות. ושלא יקפוץ איזה כחלילי ויכין סדרה חדשה על זה שהנה, זו ההוכחה לקיפוח וכו', אז גם כאשר גילה אלמגור מתראיינת ב"סרט שחור לבן", אי אפשר לבנות לוגיקה בהירה אפילו ממשפט אחד שהיא אומרת. אז אולי די?

לראות או לוותר: לא חובה בכלל - דוקו ישראלי מנדנד.