גם אתם מרגישים שנכנסנו ללופ? פרק ועוד פרק, ביצוע ועוד ביצוע, פרסומת ועוד פרסומת – ואנחנו לא מתקדמים. הניחושים ברשתות, וגם בטור זה ממש כבר די יציבים משבוע לשבוע – מה שבגדול אומר, שכל שנותר הוא להתעדכן עם סיום הפרק כמה רחוקים היו הניחושים של השופטים מהמציאות. אם לומר את האמת, הנאמברים לא באמת מספיק מוצלחים ווקאלית כדי שאשמע אותם להנאתי באוטו בדרך לעבודה.
בהתחלה זה היה משעשע, השופטים חשבו שהקקטוס הוא ליאור סושרד – והופ, ינון מגל מגיח מתוכו, בפרק אחר הם בטוחים שהדוב הוא עודד מנשה ובום – גדי סוקניק מתגלה כזמר חובב. מגניב, מפתיע, נחמד. אבל זהו, עכשיו – כשארסנל ביצועים מאחורינו, לא מעט קליפי רמזים ועזרים בחובנו – אנחנו כבר בטוחים כמעט לחלוטין מי זה מי – וזה בעיקר מצביע על שיטת העבודה האפשרית של ההפקה – זו שמובילה את השופטים להגיע לניחושים, הלא-רעים בכלל שלהם, ושלעתים מתפספסת – כשאופירה, צדי ואפילו בן אל מנחשים כך פתאום את הזהות הנכונה.
בגדול, נראה שהרעיון די פשוט: על כל תחפושת, ובתוך כך על כל זמר/ת מאחוריה – מלבישים שני פרופילים אפשריים: האחד – של הזמר עצמו, והשני – של ידוען אחר שניתן למתוח קוים ישירים בין אורח חייהם. כך למשל כולנו הולכנו שולל אחרי סנדוויץ' הפסטרמה, הכוכב הסגול והפועל ב"ש שהצביעו על צביקה הדר – והופתענו לגלות דווקא את דביר בנדק ככריש הכריזמטי, כשכל מה שמקשר בינו לבין הרמזים מסתכם בעיקר בערמת שניצלים ובתמונה על הקיר מתוך סרט שדיבב.
אותו תרגיל קורה גם ממש עכשיו – כשהשופטים משוכנעים, כמעט כולם, שמאיה ורטהיימר היא המלפפון החמוץ בעוד הכל, כולל הקול – מעיד דווקא על עינת שרוף כמלפפונה הקופצנית. ואגב, הרמז על האולפן השקוף שנראה אמש בכלל סגר כל פינה אפשרית לספק.
חשבו על זה: לכאורה, עסקה משתלמת – השופטים מרכיבים פרופיל אפשרי, מגבים אותו בערימות של תעופה עצמית האופיינית לפאנל – מנחשים ברגע האמת ואופס, וטועים כמעט באופן קונסיסטנטי. אז נכון, אנחנו, הצופים, מתלוננים על רמזים גרועים – אבל היי, מי נשאר לצפות באופן עקבי עד הסוף בכל פרק? זוט עני.
שלא תטעו, ייתכן מאוד שהשיטה לא מסתיימת כאן – שכן הידוען מאחורי המסכה כנראה מודע ל"צל" שלו, שמהווה ניחוש מבוסס מאוד אצל השופטים, ולכן הוא עשוי להתבקש לסגל לעצמו שפת גוף שונה משלו – כדי לבלבל ולהטעות עוד יותר: כך צחי הלוי, בדמות התרנגול המסוקס, עושה כל שביכולתו כדי שהשופטים יחשבו שזהו יהודה לוי ולוסי אהריש, מאחורי החסידה החסודה שומרת על שפת גוף צנועה ומופנמת, כדי להתאים לדמות הבחורה הדתייה שהשופטים נהנים כל כך לבנות לה.
העניין הוא, שככל שהביצועים חולפים – הקול הופך ברור יותר ויותר, כך שכל רמז שיוצג לנו נצליח להלביש באופן די מדויק על החשדות המרכזיים שלנו. האם זה הופך את זעמנו על הרמזים לקל יותר? מובן שלא, הרי אורנה דץ, שנחשפה אמש כדמות המהממת מאחורי הפופקורן, בעצמה בקושי זוכרת שנולדה כ"אורנה כהן", ועצם הכנסת התמונה של לאונרד כהן לקליפ הרמזים שלה – רק בגלל שם משפחתם – גרם לי להתגרד מעצבים, על אף שכבר שבועות אני בטוחה שגברת דץ מסתתרת שם.
אז עכשיו, כשהשיטה די מבוססת לנו בראש, טבלת הניחושים כמעט סגורה (אורנה דץ – צ'ק) וצדי צרפתי ממשיך להקסים אותנו, בעיקר כשהוא רוכב על ניחושים של אחרים – נראה שלא נותר לנו יותר מדי מה לעשות עד הפרק הבא. לכן, אסכם את הטור בשתי משאלות: האחת, שפרמדיק יוצמד לצדי צרפתי ברגע החשיפה של היעל כגלית גיאת – שכן הוא לא יצליח לעמוד בהלם הזה, והשנייה – שמישהו יאהב אותי כמו שסטטיק אוהב להגיד "תרנגולנו". עד אז, נחתום בתפילה חגיגית שהתחליף הזול לקליפי הרמזים ייעלם במהרה, ונשוב לכעוס על אלמנטים ויזואליים ושטויות מסיחות דעת כל הדרך אל הגמר.