"גשם בעיניים", הוט 8

נפתח בסיפור אישי: לפני לא מעט שנים הקראתי לבני, כשעוד היה קט ורחש חיבה לאביזר הקרוי "ספר", את "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי". הקט היה מרותק, וגם אני, למען האמת - אף על פי שזכרתי מצעירותי שלי וידעתי לאן תוביל בסופה הטיסה לכוכב החלומות (תמיד קיוויתי לסוף אחר, אבל גם הפעם, לאכזבתי, הלך הסיפור להיכן שרצה בלי לשאול אותי).

אחר כך הקט גדל ונבלע בתהומות הטכנולוגיה. כשיבוא זמנו לגדל קטים משלו, אני חושש שאלה כבר לא יזכו להכיר את קרשינדו. גם את סיפורו של איתמר, הבכור לבית אב"י, ילמד הדור הבא במשפחתי אולי בשעורי ההיסטוריה וישכח אותו במהירות שבה שוכחים את לימודי ההיסטוריה. גם את שרה גיבורת ניל"י ישכחו במהירות. והם יצדקו. הוא כבר שוכח. הקט עכשיו הוא תלמיד תיכון שיותר מכל המקצועות מתעב את שיעורי הספרות. בדרך כלל אני מנסה להתווכח איתו, אבל בכל פעם שאני רואה את הזוועות שבהן מלעיטים אותו ואת בני כיתתו בשיעורי ספרות, אני שותק. אני יודע שהבנאדם צודק.

הסרט על חייה ויצירתה של הסופרת דבורה עומר, "גשם בעיניים", זוכה פרס הביכורים בפסטיבל דוקאביב, שיצר וביים בנה רון עומר, ועוסק ב"אמו" הספרותית של קרשינדו ושל יותר מ־90 (!) ספרים אחרים, הוא לא פחות מקסום. כמעט שמתחשק לומר, מה החוכמה פה. ילדות רוויית כאב, אם שנהרגה בתאונת ירי, אב שלוחם בבריגדה ולא מראה את אפו בבית במשך שנים. ואחר כך הקריירה הספרותית המסחררת בזכות עצמה. הדרמה זועקת כאן מכל פינה, צריך רק לא להפריע. וככה בדיוק נוהג הבן רון, שמשכיל לגעת בעדינות בחומרי חייה של אמו, לא מעצים דרמה וגם לא מרדד אותה, כמעט מקים אותה לחיים בעזרת סרטוני שחור־לבן ישנים ובעזרת הראיונות עם בני משפחתו. רק בשל כך כדאי לקוראיה - שקרוב לוודאי בגרו והזקינו בינתיים - לצפות בסרט.

יצירתה העשירה של דבורה עומר המנוחה יכולה עדיין לשמש כחייל נאמן במאבק נגד הטכנולוגיה ושקיעת המעמד. אומנם המשימה לנצח את הקִדמה בלתי אפשרית ולמעשה גם אינה נחוצה - האייפון והספר יכולים לחיות בדו־קיום זה בצד זה, אבל אסור כמובן להחמיץ כאן את ההזדמנות לקינה נוספת על הנתק המחריד בין התלמידים לפקידים הרובצים בחדרי משרד החינוך ומחליטים באיזה מזון ספרותי עבש ילעיטו וישניאו את הספר על תינוקות בית רבן.

אלה המעוניינים להבריח את הילדים מחנויות הספרים ומהספריות ימשיכו ב"פיתוח היכולת להתמודד עם ערכי תרבות, חברה ומוסר, המשוקעים ביצירות הספרות השונות, מתוך השקפת עולם יהודית ואוניברסלית" (מתוך תוכנית הלימודים בספרות לחטיבת הביניים). ומורה המעוניין שתלמידיו יאהבו ספרים, יחלק את השיעור לשניים: בחצי השעה הראשונה יקראו התלמידים את "שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר, ובחצי השעה הנותרת יישלחו לחצר לשחק בכדור, לעשן ולהטריד נערים אחרים, כמו שראוי לנערים/נערות בגילם לעשות.

באופן זה גדולים סיכוייו של המורה להנחיל לתלמידיו לשנים רבות את הידע שיישאר על מעשי הגבורה של שרה אהרנסון. אומנם הם לא יידעו כי ידע זה פיתח בהם "את היכולת להתמודד עם ערכי תרבות, חברה ומוסר, המשוקעים ביצירות הספרות השונות", אבל לעומת זאת גדולים הסיכויים שלא יפתחו טינה גדולה כלפי ספרים, ומי יודע, אולי באופן נדיר גם ייהנו בין כותלי בית הספר.

ואולי בסמסטר שלאחר מכן יקראו את "הארי פוטר". או את רם אורן. ואולי יהיו כאלה שיבקשו לרוץ קדימה למחוזות המדע הבדיוני. אולי סדרת "המוסד" של אסימוב. או דאגלס אדמס עם "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הנהדר. או כל ספר אחר רלוונטי שנכתב מאז שהייתי אני בן נוער, אי־שם במאה ה־19. עולמות שלמים ממתינים מעבר לפינה, ועל המורה להיות שם תמיד, מוכן להציע, לדון, לפתוח דרכים חדשות, להיזהר אלף פעמים לא להשניא אלא להגדיל עוד ועוד את האהבה.

בתחרות הזו מול הטכנולוגיה חייבים לחשוב מחוץ לקופסה. לגייס את כל הכוחות והמוחות שעומדים לרשותנו. מאיר שלו, אני משוכנע, ישמח לכתוב תוכנית מחודשת ללימוד תנ"ך. כמה יוצאי 8200 יעצרו לרגע את מרוץ הסטארטאפים לפיתוח כמה אלגוריתמים ללימוד מתמטיקה. והחיילת הנאמנה דבורה עומר כבר התגייסה לשירותנו. תשאלו את גיבור ישראל הקטן קרשינדו.

# לראות או לוותר: בטח לראות. קסם ישן שנשאר.