"הנחלה" מגוללת את סיפורה של משפחת פיילוט מהמושב 'מעלה השלושה' – האב, אריק (שלמה בראבא), מושבניק אלמן ופטריוט המנהל את המשק הביתי ושלושת ילדיו (שעברו את גיל 30, כן?) אשר חזרו להתגורר עמו בשל המצב הכלכלי שהכריע את כולם. יחד, המשפחה מנסה להתמודד עם חובות כבדים, בין היתר בעקבות כישלונות בעסק החקלאי, באמצעות יוזמות מקוריות ומשונות, כשריבים וצרות מכיוונים אחרים לא מפסיקים להגיע.
בנוסף, באופן די תמוה, הוחלט לשלב בסדרה אלמנט מוקומנטרי, במסגרתו הדמויות מדברות מדי פעם למצלמה ומגיבות על מה שקורה, כאילו מודעות למצלמות המתעדות אותן. אם בסדרות כמו "קופה ראשית" או "הכל תום", יש לכך הסבר שנאמר מפורשות והנדבך הזה מוסיף משמעותית לעלילה – כאן, הוא לא מחדש או מוסיף דבר לסיפור המרכזי, אין לו תכלית ברורה והדבר נראה בעיקר כמשיכת זמן מיותרת בתוך פרק של פחות מ-30 דקות נטו.
אם לא די בכך, נראה כאילו 'זמן' הוא מונח אמורפי ואוברייטד שאין צורך להתחשב בו. אחרת, אין סיבה הגיונית לכך שמהרגע שעולה רעיון לפתוח חומוסיה, לא עוברות 20 דקות של פרק והיא מספיקה להיפתח, להיסגר וכן שיקומו לה מתחרים – או שכבר לאחר יום אחד בו הילד (העונה לשם נחת, כאילו מדובר בפרק של הטורטלים) מכייף עם הסבא, הוא נשמע ומתנהג כמו אדם בן 70. אז נכון, לא מדובר בסרט מועמד לאוסקר או דרמה סוחטת דמעות, אבל ממתי נהיה מוגזם לדרוש היגיון בסיסי גם בקומדיות של שישי בערב לכל המשפחה?
אגב, מה קורה עם הסדרות לאחרונה שממשיכות באופן קונסיסטנטי לספק לשחקנים פאות שגורמות להם להיראות כמו בדיחה? זה התחיל עם אתי אלון, המשיך למני בן דרור ("שעת נעילה") ועכשיו משה אשכנזי המוכשר שנאלץ להסתובב עם ליפת תלתלים שנראתה כאילו נרכשה בעשרה שקלים מהסטוק הקרוב לביתי. אני מבינה שקשה עכשיו עם הקורונה והכל, אבל בואו, אני מוכנה לוותר על האגרטל ברקע בשביל שהדמות לא תראה כל כך מגוחכת.
התרעות פיקוד העורף