ג'קי אזולאי היא הדבר הכי אנושי ואמין שיש על המסך כרגע

"אחותי ג'קי", עונה 3, ימים ג' ו־ד', 19:30, הוט 3, הוט VOD

זו הסיבה שאני מת על ג'קי. זו הסיבה אני חושב שהיא הדמות האנושית ביותר בסרטי הדוקו־ריאליטי - או דרמה ריאליטי - או איך שתרצו לקרוא לזה - ובכל אופן ג'קי היא הדמות האנושית ביותר שנכנסת אלינו פעמיים בשבוע דרך המסך לסלון. הכוחות המנוגדים האלה שפועלים בתוכה, הנוקשות החיצונית מול ההשתייכות הרגשית החזקה לאבי ילדיה, והוויתור בשם הכ־בוד. לא תמצאו כזה באף פיקשן טלוויזיוני. שם ההחלטות הן חד־משמעיות. אין זמן להתחבטויות. צריך לסגור מעגל חיים, אהבה, שנאה, לידה, מוות, הכל ב־90 דקות. ג'קי היא בן אדם. בשר ודם ולבטים וטעויות. היא אנושית. כמונו. כמו בחיים עצמם. ככה בעצם צריך לקרוא לסדרה - החיים עצמם.

עם ג'קי זה עובד אחרת. את הדיון - בצעקות או ברגע שפוי יותר - היא שומרת כל הזמן בכיוון. תחת "לא אכפת לי, תעשו מה שאתן רוצות" אכפת לה ועוד איך, והיא מרשימה ביכולת שלה לנווט את הדברים למקומות שאליהם היא רוצה להגיע. אז "לא מעניין אותי", צועקת, נגיד, שמחה, או הודיה, או פאריה, ובסופו של ויכוח הן עושות בדיוק מה שג'קי רצתה ותכננה. מתחשק לך להריע לה, בראבו ג'קי. גם כשהיא מקנאה לאחותה במסעדה בשוק צפון, מתחשק להריע לה. היא אנושית. היא הפועלת של החיים האלה. הנמלה החרוצה שלהם. גם אם היא מותשת ועצובה כי היא לבד עכשיו, אחרי שישראל עזב.

לראות או לוותר: לראות. כפרה על ג'קי.