ל"אריות הים" הגעתי עוד בעונה הראשונה כמו שבדרך כלל מגיעים לסדרות שלא מקבלות פרסום ולא שומעים עליהן ב־VOD: שיטוט מקרי ולחיצה מקרית על פליי. יהיה טוב, נישאר. לא יהיה טוב - מה שסביר יותר - אז הלאה. נקסט.
האמת, הייתי מופתע. תחת מעטה דק של נפתולי שקשוקה וחיבוטי נפש פטריוטיים, שבלעדיהם האמריקאים כנראה לא מסוגלים לקום בבוקר, הסתתרה סדרה לא רעה כלל. היה בה כמובן האקשן הצפוי, חיסולי מחבלים, חילוצי בני ערובה, צניחות משמיים וצלילות בעומק הים, ובצד כל אלה תיארה הסדרה את שגרת חייו של לוחם קומנדו אמריקאי.
ומכיוון שהטובים היו מנצחים מדי פרק וטסים הביתה לנשותיהם וחברותיהם היפות, או לבתיהם הריקים (השקשוקה, השקשוקה), עונתה הראשונה של הסדרה הייתה מענגת. ידעת תמיד שלא משנה כמה המצב קשה, מטוס הקרב 10A יגיע בזמן ויקרקס את הרעים בצרור רצחני של רקטות ותותחים, והבלק־הוק ישלשל חבל ארוך, וכל הצוות ייאחז בו בלוליינות וכמו ציפור יסתלק משדה הקטל וישאיר את הרעים (חובשי הכאפיות) המעוצבנים עם הקלצ'ניקוב ביד.
את הסדרה הזו היה צריך להשאיר כמו שהייתה בעונה השנייה, לטובת צופים בעלי סבלנות של ברזל שמסוגלים להישאר מול אותו הדבר שנים על גבי שנים, כמו "NCIS", "האנטומיה של גריי" ועוד מהסוג הזה. או שאולי היה ראוי יותר לחסל את “אריות הים" בסוף העונה השנייה. כי מה שמשודר כעת על המסך הוא אסון טבע. קשקוש פטפטני יללני, שמטרתו לסחוט עוד כמה דולרים, עוד קצת זמן פרסומות, לפני ש"אריות הים" תובא לקבורתה הסופית. בקרב הזה של הכסף האריות הפסידו, וזה מבאס. ראו הוזהרתם.
התרעות פיקוד העורף