לראייה, הפרק העשירי והאחרון של העונה בנוי באופן מופתי. כל סצנה נסמכת על השנייה באופן הרמוני, ומייצרת קו אחיד ואנושי של פעולות שמובילות את הגיבורים, תומר ואיריס, לסיטואציה הכי בלתי אפשרית, זו שהם נמנעו מלהגיע אליה במשך כל העונה. תומר קורא את השורות מהן ניסה להימלט במהלך בימוי המחזה, איריס משלימה אותו מן הצד השני של הבמה. הפינג פונג הזה, שמגיע אחרי ציפייה ממושכת לדבר שאולי לא היה נתפס כאפשרי בתחילת העונה, קורה בנקודה בה הכל צריך להתפוצץ. ולפני כן, ההצהרה מהדהדת: "צוץ, תתפשרי עליי?".
כמה אירוני שהפשרה היא המוטיב שמלווה את התהליך הרומנטי של הדמויות הראשיות, כשעל שום דבר אחר לא התפשרו בעשרת הפרקים שלה. הבימוי של בועז פרנקל הוציא מאגם רודברג את התסביך, ומאיתי תורג'מן את החרדה, מיבגניה דודינה את הרכות גם מבעד למראה הנשי הקשוח והשיב את המציאות הקסומה לעולם התאטרון, זו שדווקא מגיעה מדלות אמיתית שרווחת מאחורי הקלעים, בלי שקרים, רק עם פשרה.
התרעות פיקוד העורף