שיעור בשלות: לאחר שידור הפרק, עקבתי אחרי הפוש של כאן 11 לצפייה בקטעים אמיתיים מתוך "אחד ועוד אחת" שבו נועה קולר וארז דריגס מככבים כשחקנים צעירים, בסט-אפ פרינג'י ובצילום חובבני של המחזה שליווה את הסיפור העיקרי של "חזרות". לא הופתעתי לגלות כי הקטעים מתוך המחזה המקורי הם פשוט על הפנים. אולי, בתור צופה משוחד בסדרה, הייתי שרוי בציפייה אמיתית שהמחזה עלול להיות יצירת מופת, או יהלום לא מלוטש שהתחבא. אבל לא כך היה - וטוב שכך.
הסיפור האמיתי של "חזרות" הוא דוגמה חיה לבשלות, כזו שהייתה חסרה בחתיכות המחזה שהעלו לאתר הסדרה מיד לאחר שידור הפרק. אולי ההצגה של הקטעים האלו מיד בתום העונה הראשונה היה ניסיון לתת לצופים סוג של פרספקטיבה לאיך מגיעים לשלמות עלילתית. ההוכחה נחשפת דווקא מהזווית הרטרוספקטיבית הזו - שהבשלות הזו מגיעה רק עם זמן. מדובר בבשלות שנובעת מעבודה קשה והתבשלות בתוך רעיון צעיר שמתבגר בנשמתם של היוצרים, ולצידם.
גם הקהל לא נותר אדיש לכך. כמות השיח על הסדרה במהלך השידור שלה הוכיח שפופולריות, במיוחד בימינו, מגיעה גם לאיכות. כן, גם אם מדובר בתאגיד השידור, כן, גם אם מדובר בימי שני, וכן - גם אם הסדרה עוסקת בעולם התאטרון. יוצרי הסדרה, ארז דריגס, נועה קולר ואסף אמיר העמידו את עצמם בשורה הראשונה של הכותבים הדרמטיים בישראל בעיניי הקהל, לא רק בגלל שהצליחו לעמוד בשלושת התנאים הבלתי אפשריים האלו, לעומת כל התחרות, בין "מאסטר שף" ל"אח הגדול" בערוצים האחרים, אלא בעיקר בגלל שהסדרה הזו הצליחה להיות דבר שלא היה כמותו עדיין בישראל - דווקא בגלל התנאים האלו.
לראייה, הפרק העשירי והאחרון של העונה בנוי באופן מופתי. כל סצנה נסמכת על השנייה באופן הרמוני, ומייצרת קו אחיד ואנושי של פעולות שמובילות את הגיבורים, תומר ואיריס, לסיטואציה הכי בלתי אפשרית, זו שהם נמנעו מלהגיע אליה במשך כל העונה. תומר קורא את השורות מהן ניסה להימלט במהלך בימוי המחזה, איריס משלימה אותו מן הצד השני של הבמה. הפינג פונג הזה, שמגיע אחרי ציפייה ממושכת לדבר שאולי לא היה נתפס כאפשרי בתחילת העונה, קורה בנקודה בה הכל צריך להתפוצץ. ולפני כן, ההצהרה מהדהדת: "צוץ, תתפשרי עליי?".
כמה אירוני שהפשרה היא המוטיב שמלווה את התהליך הרומנטי של הדמויות הראשיות, כשעל שום דבר אחר לא התפשרו בעשרת הפרקים שלה. הבימוי של בועז פרנקל הוציא מאגם רודברג את התסביך, ומאיתי תורג'מן את החרדה, מיבגניה דודינה את הרכות גם מבעד למראה הנשי הקשוח והשיב את המציאות הקסומה לעולם התאטרון, זו שדווקא מגיעה מדלות אמיתית שרווחת מאחורי הקלעים, בלי שקרים, רק עם פשרה.
אני לא יודע מה מתוכנן לעונה השנייה של הסדרה הזו, אבל אני בטוח שתהיה אליה נהירה המונית של צופים, לא פחות מהעונה הראשונה. למה? כי היא לא מתעקשת לייצר קסם איפה שאין, היא הבשילה לגלות את הרעיונות האמיתיים שייצרו את ההילה האמיתית של עולם התיאטרון ושל הטלוויזיה הישראלית - הפשרה, שהיא בגרות, פשרה שהיא בשלות. ובמקרה שלהם, הקהל הוא לא רק חבורה של זקנים מקריית אונו.