אם משלוח חיסונים נגד קורונה היה נוחת היום בנתב"ג, יצחק שמיר שונא התקשורת לא היה שם כדי למשש בערגה את הניילונים מול המצלמות. אם הנחיתה הייתה מתרחשת בין שתיים לארבע בצהריים, סביר להניח ששמיר היה בשנ"צ היומי, אחרי שאכל את המרק והקומפוט שהכינה והגישה לו שולמית.
יצחק שמיר אהב את רעייתו שולמית בכל מאודו. האיש שידוע כמי שהורה לחסל את יריבו בלח"י אליהו גלעדי, והיה מעורב במי יודע כמה ממעללי המוסד, ושנים אחר כך הצטייר כראש הממשלה האפרורי ביותר שידעה מדינת ישראל, היה בעצם אדם שאהב את ארצו ועמו ורעייתו מתוך סערה פנימית גדולה שהוסתרה היטב מפני המתבוננים מבחוץ.
אלא שאת כל אלה כבר ידענו. גם אם אהוד אולמרט, אהוד ברק, אריה דרעי, שבתי שביט, ילדיו של שמיר יאיר וגלעדה ועוד אחרים הם המספרים, ומתבלים את סיפוריהם באנקדוטות של מי שהיו שם ודיברו עם האיש בהזדמנויות רבות ושונות, הם אינם מצליחים, וגם המראיין כמעט שאינו מצליח - להסיר מעט מהקליפה ולפענח משהו מהאיש שלפחות על פי הפנקסים הרבים שהותיר אחריו היה מאהב רומנטי גדול של ארץ ישראל והעם היהודי ואישה אחת בשם שולמית.
“אנקדוטות" יהיה שם נכון יותר לסדרה הזו. יש כאלו בשפע לאורך שלושת פרקיה. אבל מרביתן עוסקות בקור רוחו הבלתי רגיל של האיש, בחשדנות היוצאת דופן שהייתה טבועה באופיו - אלא שכאמור כל אלה ידועים לפני שמתיישבים מול המסך. אחוות האחים של יוצאי הלח"י - גם למי שלא הסכים עם דרכם - נוגעת ללב גם כיום, 70 שנה ויותר אחרי הקמת המדינה. אולמרט, שמעלה כרגיל מחשבה שמדינת ישראל הייתה יוצאת נשכרת ממנו אם רק היה מקפיד יותר על החוק, מצליח לגעת בכמה הזדמנויות בתוכן פנימי יותר של שמיר, אבל בסך הכל הסדרה הזו היא אוסף אנקדוטות. תמצאו כאן מלחמה. של יהודי חכם ועיקש. שלום וחלום תמצאו כאן רק בחלומות.
התרעות פיקוד העורף