"ילדים", הוט 8, יום א', 17.1

אין הרבה הפתעות בסרט “ילדים" בבימויה ובהפקתה של עדה אושפיז. הסרט עוקב אחרי קבוצת קטינים בגילים שונים, שבתיהם ממוקמים ביישובים שונים ברשות הפלסטינית, ואחר ההשפעה של מצב המלחמה החלקי בין ישראל לפלסטינים על מציאות חייהם.

כאמור, אין בסרט הפתעות. הילדים לא אוהבים את הכובש (בלי להתווכח על טרמינולוגיות). בבית הספר מלמדים אותם על העוול שנעשה לעמם בידי אותו כובש ציוני. גם בלי הרצאות המורה המתארת את העוולות (בלי להתווכח על טרמינולוגיות) שנעשו לעם הפלסטיני עוד מהסכמי סייקס פיקו ובהצהרת בלפור, אפשר לראות שהם מתחככים בחיילים ברחובות מגוריהם, יוצאים להשליך אבנים וחלקם נלכדים ונעצרים. לקטנים יותר יש סיוטי לילה. הם חולמים ללכת לים.

אז מה חדש? עדה אושפיז ניסתה ליצור סרט שיצביע על נרטיב הסכסוך דרך עיניהם של ילדי הצד השני. יצא לה תוצר צפוי מראש ובלתי מפתיע, שאינו מייצר דרמה יוצאת דופן או סיפור שלופת את הלב. את הסצינות שיעצימו את חוויית הצופה, שיגבירו למענו את גודל הקרב המתרחש בנפש החברה האזרחית הפלסטינית הצעירה לא לכדה. פה ושם לכדה את סאוסאן המורה, המנסה להרגיע ילדה מפוחדת מרעש חיילים ההולמים בלילה על דלת ביתה. אז מה? מזה עושים שעתיים סרט? אם אושפיז רוצה תשומת לב, שתיתן לנו מכה נוראית בבטן. אחרת שתעזוב אותנו מהילדים של מחנות הפליטים. הסכסוך עם הפלסטינים כבר מזמן פאסה. אנחנו בדובאי, גונבים ברזים.

לראות או לוותר: אפשר. לא חייבים.

הסרט ''ילדים'' (צילום: באדיבות הוט 8)הסרט ''ילדים'' (צילום: באדיבות הוט 8)

"Rocket man", סלקום TV

הוא נולד בבריטניה בשם רג'ינלד דווייט לזוג הורים קשוחים, למד לנגן בפסנתר למרות התנגדותם, וברבות השנים שינה את שמו לאלטון ג'ון והיה לאומן הסולו שמכר יותר אלבומים (כרבע מיליארד) מכל אומן אחר. "Rocket man", שמו של להיט שלו, הוא גם שמו של סרט המחזמר בסלקום TV המתעד את חייו של אלטון ג'ון - או בתוארו ובשמו המלא סר אלטון הרקולס ג'ון - מקטנות ועד היום.

בדרך כלל מדובר בסרט שתענוג לצפות בו. הלהיטים של אלטון ג'ון מכל השנים טובים לכל אוזן. הכוריאוגרפיה והתפאורה מוצלחות פחות ומעידות על תקציב הפקה נמוך - מי שמחפש כאן איזו מחווה לגרנדיוזיות של “טומי" עתיד להתאכזב. "Rocket man" צנוע עד להכאיב. אבל בסך הכל הסרט רץ יופי ומתאים לימים האלה.

חלק נכבד מהסרט מוקדש לקשייו ובדידותו של אלטון הן כהומוסקסואל והן להתמכרויותיו לסמים - סיפור המסגרת למעשה הוא אלטון המגיע למפגש של נרקומנים אנונימיים, לבוש באחת מתלבושותיו המטורללות, ומספר למשתתפים את סיפור חייו: אלטון נבגד, אלטון מנסה להתאבד - כל אלו הם אמת. אלטון מאוהב באופן נכזב בשותפו לכתיבת השירים ברני טאופין - מידת האמת לא ידועה כאן.

באופן אישי כבר שנים אני מנסה למקם את אלטון ג'ון בגזרה מוזיקלית כלשהי, ולהמר אם בעוד 50 שנה עוד ישמעו את שיריו. ניצחון ראשון אני יכול לרשום לעצמי: אלטון ואני אוהבים יותר מכל אלבומיו את "קפטן פנטסטיק", היצירה שבאורח ברור ולא מסורתי מבחינתו אינה שמה את הדגש על ההרמוניות הסדורות והכה נעימות לאוזן שלו, ומעיזה - מהרצועה הראשונה ועד האחרונה - להיות תוקפנית יותר ולהתפרע מעט. האם אלטון ג'ון יצטרף אל “הנצחיים" ולא יתפוגג כמו רבים שהיו טובים לזמנם? אנוכי הקטן מהמר שלמרבה הצער העוללים דהיום כבר לא יכירו את הטנור העשיר הנהדר שלו, אבל זו כבר הבעיה שלהם. אני הולך לשמוע עכשיו פעם נוספת את "Someone saved my love tonight".

לראות או לוותר: לראות. בהחלט.