זהו סיפור על אחת התחושות הכואבות והנוראיות שהאדם יכול להרגיש, תחושה הנדבקת בך ומסרבת לעזוב גם כשעובר זמן ארוך ומייגע. אני מדברת כמובן על החמצה, שבאופן די טרגי חוות אותה במובן כזה או אחר כמעט כל הדמויות ב"אחד על אחד", הדרמה שיצר וביים מתן יאיר, אשר עלתה רק לפני כחודש בתאגיד וכבר אתמול הסתיימה לה לאחר עשרה פרקים.

אחד על אחד (צילום: ירון שרף)אחד על אחד (צילום: ירון שרף)

זה הסיפור של מעין, שמצאה אהבה גדולה ומסעירה דווקא ימים לפני חתונתה. זה הסיפור של אביב, שהגיעה למערכת יחסים מורכבת מדי עם אביה הפצוע ולא יודעת לאן לפנות. זה הסיפור של שימי, שבטוח שאם המשפחה שלו לא הייתה המשפחה שלו – חייו היו נראים אחרת וכזה גם הסיפור של יוני – שדחה ודחה את הרגע בו יעדכן את אביו על ירידתו מהארץ, עד שעשה את זה באופן חפוז ונעלם.

אך מעל הכל – זה הסיפור של מוטי. הבחור הצעיר, שובה הלב, התמים והרגיש שמוצא את עצמו בבליל של צרות אנושיות ויום-יומיות אשר מעל כולן מרחפת עננת החמצה מצערת. האהובה שלא השיג, האם שלא הציל, האב שאיתו הוא לא מצליח לתקשר והקריירה שלא ממריאה. 

אנחנו מלווים אותו בסיטואציות הכי אינטימיות, אינטימיות עד כאב לעתים, ורואים אותו בהצלחות הקטנות ובכישלונות המרים, כשאת כל אלה מוביל תומר קאפון, שמרוב אמינותו – קל כל כך לשכוח שזה אותו אדם שגילם את הדמויות הרדודות והמטופשות בכל סדרות הנוער למיניהן.

אחד על אחד (צילום: ירון שרף)אחד על אחד (צילום: ירון שרף)

"אחד על אחד" היא לא הדרמה הטובה ביותר שראיתי, אני אפילו לא בטוחה שהמילה "דרמה" גם ראויה לתאר את מה שקורה בה. היא מתקדמת בקצב איטי ורגוע, אין בה תפניות חדות או שיאים, רק גיבורים ראשיים המשוחקים היטב (ובראשם מרק רוזנבאום המעולה, לליב סיון ותומר קאפון, כאמור). היא רצופה בשתיקות, במבטים, באנחות, היא לא מפחדת "לבזבז" רגעים – ולכך, לעתים מתלווה המחיר של שעמום ואנמיות, שהדהד בה לאחר הצפייה בפרקי הבכורה שלה.

אם לא צפיתם, או אפילו לא שמעתם עד עכשיו על "אחד על אחד" – זה לא מפתיע. הסדרה בסה"כ חודש באוויר, היא התחילה והסתיימה עם שידור של שני פרקים ברצף, והשישה שבאמצע הסתתרו אחרי שידור הפרקים של "חזרות", שכבר זכתה לכל השבחים. בתוך כך, "אחד על אחד" הסתיימה מבלי שהוצב עליה הזרקור, והיא הפכה לסדרה שמרבית צופיה מגיעים אליה דרך תהומות היוטיוב, שם כל עשרת פרקיה ניתנים לצפייה ומקבלים, בתגובות כמובן, את המחמאות.

אחד על אחד (צילום: דורון עופר)אחד על אחד (צילום: דורון עופר)

הצפייה ב"אחד על אחד" לא קלה. אין בה דם, מתים או מתח עוצר נשימה – אבל יש בה תחושה שלא עוזבת אותך, והיא הרצון לראות מה קורה עם מוטי, המורה הפרטי מלא הרגש וחסר המזל, בסוף הדרך. כמו כל אחד מהתלמידים שלו, שמעוררים את הרצון העז לתת סטירה מצלצלת ובמקביל לחבק חזק – גם את "אחד על אחד" אני לא רוצה לנטוש באמצע, לפחות עד שאדע שהגיעה לסוף הדרך בבטחה.

והנה, צמד פרקי הסיום ששודרו אמש (בזמן שרדפתם אחרי רוצחים ב"בלקספייס" או אחרי חמותה של גלית גוטמן) הוכיחו שההמתנה הייתה שווה. חלק מהצרות נותרו בעינן, אחרות נפתרו – וכן, תחושת ההחמצה עדיין לא פגה, אך לצידה הצטרפו תחושות עזות של נחמה, השלמה והתרגשות – שהוכיחו שזה נכון, והיה שווה לחכות את כל הדרך. 

עשרת הפרקים של "אחד על אחד" זמינים לצפייה ביוטיוב