המשחק של דניאל היה כל כך משכנע שלפעמים, אני חייב להודות, לא ידעתי אם היא משחקת או מגלמת את עצמה (באמוציות ובטוטאליות) אבל אני מניח שבכך נמדדת גדולתם של שחקנים.
למעשה, הקריירה של דניאל הייתה קיימת הרבה לפני "תאג"ד" ומלבד הצגות בתיאטראות השונים ("החאן", "צוותא", "הבימה", "הקאמרי") היא גם שיחקה בסדרות כמו "בת אל הבתולה", "פצועים בראש" ו"גאליס", בסרטים כמו "הלהקה האחרונה בלבנון", "כיפה אדומה" ו"חטיפה קו 300" (שתפקידה בו, כמו הסרט, צמרר אותי) ועוד תפקידים רבים (בשביל לקרוא את כל הרזומה כנסו לוויקיפדיה, בחייאת).
אבל הסיבה שבגללה החלטתי להקדיש לדניאל את מדור "מילה טובה" מלבד היותה שחקנית מוכשרת ויוצאת מן הכלל, היא שלא מזמן נכחתי בצורה מקוונת (טוב, קורונה) בהרצאה מרתקת שלה – "מטראומה לגאולה".
בהרצאה דיברה בשיא הרגישות, בשיא העדינות ובשיא הכנות על היותה בעלת פוסט טראומה מינית, על הצדדים הפחות טובים ו"אשלייתיים" בחיים כשחקנית פופולארית ומוערכת אבל גם בדרך לגאולה הפרטית, ביכולת שלה להרים עצמה ואת חייה ואת כל השיט שחוותה בצורה הכי אידיאלית (עבורה), הכי אמיתית והכי בריאה בשביל להחזיר לעצמה את השליטה ואת הטעם בחיים האלה.
אמנם לא חוויתי פוסט טראומה מסוג זה אבל כל אחד מאתנו חווה טראומה בעוצמות כאלו ואחרות והדרך בה דניאל העבירה את ההרצאה נסכה בי ואני בטוח שבכל הנוכחים בה עוצמות, כלים ובעיקר היוותה השראה וכוח להתמודד עם טראומות שונות בצורה טובה ויעילה. היא גרמה להבין שזה בסדר לקבל גם את החסרונות ואת הכאב, שזה לא בסדר להתנחם בהם ולחשוב שמצב לא יכול להשתנות וכן להבין שמהמקום הכי נמוך אפשר רק לצמוח.
באותה הרצאה דניאל גל לא שיחקה תפקיד אלא היא שיחקה את חייה והוכיחה שהיא מנצחת וראויה לכל שבח אפשרי, לא בגלל שהיא פוסט טראומטית, אלא בגלל שהיא – היא.
התרעות פיקוד העורף