הגרסה הישראלית המחודשת של התאגיד הצליחה ליצור את התמהיל המושלם בין הרכיבים ששומרים על התוכנית דומה למקור, ומנגד, להתאים אותה במדויק לתרבות הישראלית ולאמנים המקומיים. עם כל האהבה, קצת קשה להשוות את ההתרגשות שיש לצופה כשהוא רואה את אדל או ג'ניפר לופז משתטות ושרות ברכב – לאותה התרגשות כשחנן בן ארי או אליעד עושים זאת. בתוך כך, מצליח כגן להפוך את התוכנית לישראלית וקלילה כאשר מייצר דינמיקה מעולה עם האורחים ומספק תחושה כאילו השניים הם החברים הכי טובים מאז ומעולם.
הצלחה של פרק ב"קארפול קריוקי" נשענת על שני דברים מרכזיים: האחד הוא הפן המוזיקלי, שכן זו הזדמנות פז לשמוע את הזמרים האהובים עלינו כמעט בלייב מוחלט – כשהם שרים להנאתם ברכב. מהבחינה הזו בחירת הלהיטים של האמנים, לפחות מהפרקים שנשלחו לצפייה מוקדמת, הייתה מדויקת – אך הפלייבק המקורי שמלווה את כגן והאורח חזק מדי, וזה לגמרי חוטא למטרה ופוגם בחוויה.
"קארפול קריוקי" מוכיחה, בדומה להצלחה הקודמת של התאגיד, "חזרות", שבידור טוב לא תלוי בהכרח בתקציבי ענק, אפקטים ופירוטכניקה. ערבבו יחד מוזיקה, צחוקים ואנרגיות – והנה אנחנו מקבלים תוצר שמכבד את הצופה ומספק את האסקפיזם שאנחנו כל כך זקוקים לו. נו, כבר התחלתם לעבוד על עונה שנייה?
התרעות פיקוד העורף