מי שלא מכיר או שמע על דיכאון אחרי לידה ומבקש להשלים פערים, ימצא כמויות בלתי נדלות של מידע בגוגל. גברים, מטבע הדברים, מתמודדים פחות עם הבעיה הזו. הם לא ילדו, השינוי הפיזי לא התרחש בתוכם, ואם רעייתם היולדת סובלת מדיכאון אחרי לידה, הם יכולים וצריכים לתת כתף. אבל בסופו של דבר, הכאב, על כל צורותיו, נשאר כמעט כולו שלה.
לא כל כך יצא לו, לקובן. חלק נכבד לא באשמתו. הנשים הסובלות מהתופעה והופיעו בצילומים היו מפוקסלות. כך גם התינוקות. עד כמה שתיאורי הסבל שלהם היו אותנטיים, קשה לצופה לפתח אהדה מול פיקסלים. גם צוות היחידה היושב בדיונים לא תרם לאיכות המשדר הטלוויזיוני - כמובן לא לשם כך הם הגיעו לשם. אבל כשהמרב שהמטופלות שומעות הוא “אנחנו ערים לסבל שלך", “אנחנו איתך", זה טוב בחיים שיש מי שמספק את האמפתיה הזו, אבל כמוצר טלוויזיוני זה לא עובר. או לא עובד. הלב לא נצבט היכן שצריך, העין לא מתלחלחת, ריחוק מטריד מתפתח, הזיווג הזה לא עובד.
קובן לא המציא את הבעיה הזו - צרות צרורות בחיים האמיתיים שלא עוברות טוב את המסך. במקרה הזה, מכיוון שצילם את הפרק לאורך זמן, היה צריך לעלות על הבעיה המתפתחת ולחפש לה פתרונות. להעשיר את התוכנית בדרכים שונות. למצוא דרכים נוספות לנגן לנו על המיתרים בפנים. כשהצרות צרות על כולנו מסביב, כשנשים סופגות כל כך הרבה מהלומות, אז אין ברירה. אם אתה רוצה להישמע, אתה חייב להגביר את הווליום.
התרעות פיקוד העורף