"יוצאים מהכלל - נשים בדיכאון אחרי לידה", עם רוני קובן, כאן 11 דיגיטל
מי שלא מכיר או שמע על דיכאון אחרי לידה ומבקש להשלים פערים, ימצא כמויות בלתי נדלות של מידע בגוגל. גברים, מטבע הדברים, מתמודדים פחות עם הבעיה הזו. הם לא ילדו, השינוי הפיזי לא התרחש בתוכם, ואם רעייתם היולדת סובלת מדיכאון אחרי לידה, הם יכולים וצריכים לתת כתף. אבל בסופו של דבר, הכאב, על כל צורותיו, נשאר כמעט כולו שלה.
רוני קובן, ממונה כתבות המתחת־לעור הרגישות בכאן 11, קיבל אישור כניסה וצילום ביחידה חדשה בבית החולים שיבא המטפלת בנשים החוות דיכאון אחרי לידה. קובן מתאים לתפקיד. הוא מין טדי בר חביב, שוחר שלום וטוב, שואל בעדינות ולא מתנפל, מחפש לא את נקודות החיכוך אלא את אלו של ההזדהות.
לא כל כך יצא לו, לקובן. חלק נכבד לא באשמתו. הנשים הסובלות מהתופעה והופיעו בצילומים היו מפוקסלות. כך גם התינוקות. עד כמה שתיאורי הסבל שלהם היו אותנטיים, קשה לצופה לפתח אהדה מול פיקסלים. גם צוות היחידה היושב בדיונים לא תרם לאיכות המשדר הטלוויזיוני - כמובן לא לשם כך הם הגיעו לשם. אבל כשהמרב שהמטופלות שומעות הוא “אנחנו ערים לסבל שלך", “אנחנו איתך", זה טוב בחיים שיש מי שמספק את האמפתיה הזו, אבל כמוצר טלוויזיוני זה לא עובר. או לא עובד. הלב לא נצבט היכן שצריך, העין לא מתלחלחת, ריחוק מטריד מתפתח, הזיווג הזה לא עובד.
קובן לא המציא את הבעיה הזו - צרות צרורות בחיים האמיתיים שלא עוברות טוב את המסך. במקרה הזה, מכיוון שצילם את הפרק לאורך זמן, היה צריך לעלות על הבעיה המתפתחת ולחפש לה פתרונות. להעשיר את התוכנית בדרכים שונות. למצוא דרכים נוספות לנגן לנו על המיתרים בפנים. כשהצרות צרות על כולנו מסביב, כשנשים סופגות כל כך הרבה מהלומות, אז אין ברירה. אם אתה רוצה להישמע, אתה חייב להגביר את הווליום.
לראות או לוותר: דהוי, מה לעשות. לא חובה לראות.