"וויטני יוסטון: להיות מי שאני", יום חמישי, 12.2, יס דוקו

“היה לה קול של מלאך", אומר מישהו בתחילת הסרט על וויטני יוסטון. “הרגשת שאלוהים מדבר מתוכה". זה לא נכון. עם כל הצער ובלי לפגוע בזכויותיה של וויטני יוסטון, עולם המוזיקה לא ספג מהלומה בלתי נסבלת עם לכתה. המוזיקה שיצרה יוסטון היא לא מהסוג הנצחי. היא הייתה נכונה לזמנה, אבל הייתה אחת מאותם פרחים חד־עונתיים שמלבלבים לרגע, שובים עין ונעלמים. בעוד 20, 30, 50 שנה ספק אם מישהו יזכור שהייתה פה. כרובים, שרפים, אלוהים ועניינים דומים כאלה שבקדושה הם מניירות שמוסיפים אנשים המתראיינים לסרטי דוקו בינוניים ומבקשים בעצמם להישמע יוצאים מהכלל.

זה רק הולם, אגב, לתאר באופן הזה את סוג השואו שהעמידה יוסטון. על הבמה היא הייתה מלכה של מניירות מופרזות. גופה התעוות מכאב מזויף כששרה, אלא מה, על האהבה, אח יא בינתי, האהבה. ידיה נשלחו אל החלל לפניה בהדגמה של זעקה אל היקום קר הלב והאכזר, ושפתיה רטטו מעלה מטה, כאילו הוכתה בשוקר חשמלי.

ככה עשוי הסרט (הארוך, שוב הם מייצרים סרטים של שעה ו־40 דקות. למי יש סבלנות לצפות בסרט דוקו של שעה ו־40 דקות? למה? למה?!) על יוסטון. מלאך, אלוהים, הצלחתה המטאורית, כיפאק היי. צריך להיות ערני מאוד, חצי אומן בעצמך, כדי לדלות מתוך ים הסכרין השטחי הזה את הסיפור האמיתי של חייה המורכבים של וויטני יוסטון: יחסיה עם אמה - זמרת בינונית בעצמה, קלפטע שתלטנית, שניהלה את חיי בתה מגיל צעיר וסחטה אותה עד לשד העצמות גם ודווקא כשבתה המותשת נזקקה למנוחה; את סיפור יחסיה עם אביה, שבסוף ימיו עוד הספיק, לא פחות, לתבוע בבית משפט 100 מיליון דולר מבתו; את סיפור יחסיה הרומנטיים־לסביים עם רובין, שגם לאחר פרידתה מיוסטון ונישואיה של הזמרת לבובי בראון נשארה חלק מהפמליה. והפמליה עצמה - חבורת פרזיטים שהתפרנסו על גבה של הזמרת, והיא נאלצה להמשיך ולעבוד עוד ועוד, מסוממת, מאבדת ממשקלה, על סף התמוטטות, נסחטת עוד ועוד, עד היום שבו שנמצאה מתה באמבטיית חדרה במלון.

כל אלה ועוד מוזכרים בסרט כסיפור מרוחק. מלבד פעם בודדת לופתת לב, שבה יורדת הזמרת באמצע הופעה להחלפת בגדים, על סף התעלפות ממש, לא מספק הסרט קטעי וידיאו נדירים כפי שמצופה ממנו. שעה ו־40 דקות ארוכות־ארוכות, ואלוהים לא מדבר מגרונה של יוסטון, ולא אל אוזניה, שתיקח קצת הפסקה מהסמים ומהעבודה, שתשב על איזה חוף, תנוח, ותחליט מה היא רוצה להיות בחיים מלבד להיות וויטני יוסטון של כולם.

לראות או לוותר: לא לראות. לא שווה את המאמץ.

"כנופיות לונדון", יס VOD

כנופיות לונדון (צילום: באדיבות yes)כנופיות לונדון (צילום: באדיבות yes)

הם עושים בהתחלה רושם טוב. אפילו מצוין. אוסף כנופיות פשע טורקית, אלבנית, אנגלית, מבריחות זונות, סוחרות בסמים, מלבינות מיליארדים, עד שהבוס הבריטי נרצח. ובסדרה בריטית כמו בסדרה בריטית - המשחק טוב, התפאורה הקודרת של סמטאות לונדון האחוריות נהדרת, הגשם שלא מפסיק לרדת. הכל מלא הבטחה. רק שבפרק השני מתחילים כבר להיראות הקרעים: בנו ויורשו של הבוס משחק בתפקיד פסל, תקוע על הבעת פנים אחת קבועה, שהנה הוא הולך להרוס את העולם כנקמה. האמוציות והטקסטים מתדרדרים לא פעם לרמה מפתיעה של אופרת סבון.

כל פרק מקדיש בערך חמש עד שבע דקות לתגרה מופרעת בסגנון ברוס לי בין סוכן משטרתי סמוי שהושתל בכנופיה לאחד הרעים האחרים, כולל ניפוצי קירות, ריחופים באוויר, מכות שמסוגלות לחסל פיל וכעבור שנייה הבנאדם בחזרה על הרגליים ושוב מרביץ - לא אמין, לא תורם, בטח לא בסדרות בריטיות, שבהן בדרך כלל מוציאים אקדח מהכיס פעם בשלושה פרקים. וכשמצרפים את כל זה לסך הכל, “כנופיות לונדון" מתחילה להעלות טעם רע בפה וחוסר חשק להמשיך לפרק הבא. כי מה כבר מחכה לנו שם? את הבן של הבוס באותה פוזה? את ברוס לי? לא שווה.

לראות או לוותר: לא יותר מלא רע ומידרדר. אפשר לדלג.