אם בדקות הראשונות לצפייה עולה לה תחושת אי נוחות קלה לשמע הבדיחות והצחוקים על הסרטן, היא הולכת ומתפוגגת לחלוטין ככל שהזמן עובר. בתור מי שהחלים מהמחלה בעצמו, אלטוויל, היוצר, יכול היה להרשות לעצמו להתפרע ולתבל את הסדרה בלא מעט הומור שחור – שאכן עושה את העבודה ומייצר רגעים קומיים לא רעים בכלל.
הליהוק, לעומת זאת, כמעט ללא רבב. אורי עטיה ("צומת מילר", "פולמון") עושה תפקיד מעולה בתור האדם הרגיל למדי שנופלת עליו בשורת איוב כזו out of nowhere. גם ליהי קורנובסקי טובה מאוד בתור מיכל, על אף שאין ספק כי דרוש לה זמן מסך נוסף שיגלה אם יש בדמותה איזה עומק מלבד לעזור לגיבור להתמודד עם חייו (לפחות שתהיה סיבה טובה לזה שהיא גילחה פעמיים את הראש בשביל התפקיד).
זילברשץ ועדיקא טובים כהרגלם בדמות ההורים, והדינמיקה ביניהם כזוג עוברת באופן אמין ומצחיק למדי ואפילו קותי סבג קופץ לתפקיד שנראה כאילו תפור למידותיו בתור החבר הטוב וחסר הטקט (על אף שהסצנות בינו לבין ערן לוקות בפאנצ'ים שאפשר לצפות קילומטרים מראש).
ראויים לציון גם העריכה המוזיקלית שנוסכת אווירה צעירה וקלילה והצילום החצי-אירופאי רווי הקלוז-אפים המופרזים והמעברים המהירים שמתאימים בדיוק לסגנון של הסדרה ומכניסים בה עניין וקצב.
התרעות פיקוד העורף