מכירים את התחושה הזו שיש מנה ספציפית במסעדה שכולם מדברים עליה? כל גלילה בסטורי מראה אותה מזווית מגרה אחרת, אתם קוראים תיאורים מפתים שלה באינטרנט ותוהים מתי תזכו גם אתם ליהנות ממנה – ואז, עם כל החשק הזה, אתם מגיעים למסעדה הנחשקת, מזמינים את ה-מנה המדוברת ומקבלים אותה פושרת, אנמית, ובעיקר מרגישה כאילו כבר טעמתם משהו כזה בעבר. בקיצור – האם חשתם אכזבה פעם?

אז כן, אולי אני קצת אמוציונלית מדי כי אני מתרגשת מחזרתן של המסעדות, אבל למעשה, זו התחושה שדבקה בי כאשר צפיתי בשני פרקי הבכורה של "נאפס" (בערבית: 'נשמה' וגם 'שאכטה'), הסדרה החדשה שעלתה השבוע ב-HOT. אמרו לי אתם אם הפוטנציאל שלה לא בוקע מכל אות בתקציר: דרמת פשע קומית חדשה המתארת את סיפורם של סטודנטים צעירים פלסטינים בתל אביב של שנת 2008, המנסים ליצור לעצמם קהילה משוחררת חדשה. 

לא משנה איפה אתם ממוקמים על הסקאלה הפוליטית – אפשר כי מדובר בסדרה שטרם ראינו כמותה, וכשמדובר במקוריות, חדשנות ובבמאית כמו מייסלון חמוד, שכבר גרפה 15 פרסים בינלאומיים (!) עם סרטה "לא פה, לא שם" – קשה שלא להעלות את רף הציפיות. 

ואז צופים ב"נאפס", ונשאבים לחייהם של וורדה (מאיסה עבד אלהאדי), קייס (ריאד סלימאן) וסלאח (איימן דעו), שלושה חברים (זוג אקסים ובחור גיי בזוגיות עם יהודי) שמוצאים עצמם תקועים בדירה אחת, במצב כלכלי רעוע המאפיין כל סטודנט דרום תל-אביבי מצוי, ונקלעים, בעל כורחם, לעסקת סמים עם משפחת פשע פלסטינית. השלישייה מבינה שאין לה ברירה אלא להתחיל למכור את הסמים, ונכנסת למסע מסעיר, יחסית, שכולל הרבה אלכוהול, משטרה, וצרות מכל כיוון. כל זאת, כשברקע שוררת המתיחות עם עזה, ימי מבצע "עופרת יצוקה", שלא מקלה על תחושתם.

אז מה הבעיה? המילים על הנייר פשוט לא צולחות את המעבר למסך הטלוויזיה: סצנות האקשן נטולות כל תחושה של מתח (כשמודיעים לי שהאוטובוס מתעכב אני מגיבה ביותר לחץ מהאופן בו השלישייה הגיבה לעסקת הפשע שנכפתה עליהם), הגיבורים הראשיים מצליחים, לפחות עד כה, להיחלץ מכל מכשול שעומד בדרכם באורח פלא כאילו התחמקו משוטרים כל חייהם וההחמצה הגדולה מכולן, לתחושתי לפחות, היא שכל ההוויה הפלסטינית לא מורגשת כלל למעט בדיחות נדושות מדי על יהודים וערבים. האמת, ציפיתי למשהו קצת יותר אלגנטי ומחוכם.

נאפס (צילום: הוט)נאפס (צילום: הוט)

אין מה לומר, השחקנים מוכשרים מאוד (מאיסה עבד אלהאדי בראשם, בתפקיד מעולה ואמין) והדינמיקה בין השלישייה המובילה כובשת ומצטלמת מצוין. אלה גם הרגעים בהם נוצרות הסצנות המוצלחות ביותר עד כה, בעיקר כשהם מתמסטלים, צוחקים או לומדים על ארסנל הסמים שברשותם (באחד מבין רגעים רבים שמזכירים את "מטומטמת"). כמובן שגם העובדה שערבית היא השפה הדומיננטית בסדרה מרעננת לכשעצמה, כאשר היינו רגילים לשמוע אותה בשנים האחרונות על המסך שלנו רק בסדרות העוסקות במלחמות.

יתרון נוסף ב"נאפס" טמון בכך שהיא צובעת את העולם הערבי בגוונים שונים ועמוקים מאלה המוכרים לרוב הצופים הישראלים. בתוך כך, פתאום ברורים מאוד ההבדלים בין וורדה הנצרתית והאמידה לבין סלאח הגיי מכפר מע'אר וג'ו העבריין הנוצרי שגורלם בסופו של דבר נקשר זה בזה. לא נעים להודות, אבל מבחינת הרבה יהודים ישראלים - ערבי הוא ערבי הוא ערבי, וכאן זו הזדמנות פז לשנות את התפיסה המכלילה הזו.

נאפס (צילום: הוט)נאפס (צילום: הוט)

עם זאת, ההחמצה על כך שקונפליקטים אחרים בעולמם של הערבים הישראלים, בין אם בינם לבין עצמם ובין אם בינם לבין היהודים בישראל, לא באים מספיק לידי ביטוי למעט הבלחות בנאליות מדי כמו קיצוץ השפם כמראה לפגיעה בגבריות או האמירה הלקונית: "לא אתן טיפ למלצר התל אביבי הזה, על מה שהם עושים לנו בעזה". דווקא בסדרה שנוצרה על ידי יוצרת אישה ומובלת על ידי שחקנית מצוינת, מתבקש לקבל זווית אחרת על מעמדן של הנשים והיחס אליהן בחברה הערבית, לדוגמה. נושא שלא מרבים לעסוק בו בתקשורת בכלל, ובסדרות עלילתיות בפרט. מי יודע, אולי נקבל אותה בהמשך.

זו לא הסדרה הראשונה שמותירה טעם של החמצה, אבל לא כל הסדרות עולות לאוויר מלוות בתחושה של "זה הולך להיות משהו מיוחד", ולכן הפספוס של "נאפס", לפחות עד כה, מבאס הרבה יותר. הנחמה היחידה היא שעוד 8 פרקים לפנינו, נותר רק לקוות שעוד נופתע. אינשאללה.