הדמויות שטוחות: למיה דגן, בתפקיד מפקדת הבסיס המשועממת וחסרת הרגישות, מספקים התסריט והבימוי הבעת פנים אחת וקול אחד משועממים וחסרי רגישות. כפיר מועלם המ"פ הנוקשה מקבל מאפסנאות התסריט הבעת נוקשות בודדת ולובש רק אותה. ספיר הסמלת המחלקתית מולבשת בתחפושת דוברמן ורק נובחת כל הזמן כאילו כולם בסביבה זה חתול. גם אלונה סער, היא המ"מ נועה לוויתן, היא טובת הלב, המתחבטת, המתלבטת, המתבגרת, הקדושה, מתמרנת את דרכה בינות כל הסלעים החדים והקשים הללו, וסורפרייז סורפרייז, מנצחת.
אין באמצע, אין בערך, אין מורכבות, אין עומק ותחכום שמרכיבים התנהגות אנושית. איך הצופה ב"המפקדת" יודע שמדובר במחזור חיילות בעייתי? כי הן אומרות “כפרה" שלוש פעמים בדקה, בשילוב פעמיים “נשמה". רחמו עלינו, עטרה פריש וניר ברגר, יוצרי הסדרה. מזלנו שלא דרשתם מהשחקניות לומר "כפרה" ו"נשמה" במלרע. צה"ל המאושר היה משלם בביטקוין על בעייתיות כזאת. מורות לתחביר ולשון ברחבי הארץ היו מתנפחות מנחת למשמע העברית המצוחצחת, בשימת לב לדגשים ולהטעמות המדויקות, בפי הנערות הכה בעייתיות.
והעלילה, הו העלילה, תורמת את חלקה לסדרת הקרטון הזו. מילא שכבו הפתעות גדולות במארב מעבר לסיבובים. אבל משתי הדקות הראשונות אתה כבר יודע לאן הולך הפרק, באילו צרות תיתקל נועה הפעם, ואיך בטוב לבה, בשכלה הישר ופיקחותה וביכולת ההסתגלות המרשימה שלה תגבר על הכל, והאנושיות שבה תנצח את האויב.
כאילו, כאמור, לא עבר דור בחייה של הדרמה הישראלית. כאילו סדרות הטלוויזיה הישראליות לא עשו צעדי ענק מאז התייצבו שחקני תיאטרון מול המצלמה המיושנת ודקלמו בנימוס ובהקפדה טקסטים של הצגת סיום כיתה ח׳. אוי, עדיף לי לעצור כאן לפני שאני באמת מתחיל להתעצבן.
התרעות פיקוד העורף