מדסן טען כי וול נחבטה בראשה בדלת ממתכת ונהרגה כתוצאה מהחבטה, וכי השליך מתוך בהלה את גופתה לים. אלא שכעבור מספר ימים נשטף ליבשה פלג גופה העליון. כעבור כחודש נוסף של חיפושים מתישים בים נמצאו כל חלקיה של הגופה, ומדסן הורשע ברציחתה.
“החקירה" היא סדרה מוזרה. בהוט היא מוגדרת כמיני־סדרה, אבל למעשה היא סדרה ארוכה - שישה פרקים - שהדמויות בה מושטחות בכוונה תחילה כמעט לחלוטין. אין בה כמעט דרמה אנושית, לא קונפליקטים פנימיים המשויכים לדמויות ולא שאר ירקות ההופכים רצף אירועים להתנהלות שצופה יכול להזדהות עמם.
בעצם “החקירה" היא כמעט דוח חסר לחלוחית על התקדמות פענוח מעשה הרצח, כשלעתים זוכה אחת הדמויות, בעיקר הבלש המוביל את החקירה, להצצת תסריט חפוזה לתוך איזה שמינית תחושת צער, ומיד, כאילו מתחרט על זה התסריט, הוא חוזר אל הדיווח הצחיח - עוד יום שבו הצוללנים לא מוצאים דבר בים, מפגש נוסף עם עד נוסף, עוד יום שבו מתעכבות השוואות הדנ"א, תמונות נוף דני על קצה המזלג, גשם, ובעיקר לאט. לאט־לאט. כלום לא בוער.
כשהצופה מבין לבסוף שליותר מקצב הצב הזה לא יזכה, אפשר להתרגל למקצב האטי של “החקירה". מי שחובב את הסדרות הסקנדינביות, את הסביבה הזרה שהן מציגות, את השפה הבלתי מובנת לחלוטין, את היכולת לדלג בן דנמרק לשוודיה בנסיעת מכונית קצרה, עשוי אפילו למצוא בזה עניין.
התרעות פיקוד העורף