אי שם ב-2017-2018, עת הייתי צופה תמימה וצעירה של ה"שפחה", תמיד חשבתי שהסדרה הזו וודאי תסתיים כשג'ון תחזור הביתה. הפי אנד כזה, אתם יודעים. טוב, אל תשפטו, עוד לא ידעתי כמה טלטלות ומסעות הסדרה הזו תעביר אותנו, אבל הייתה לי מן מחשבה כזו שזה בטח יהיה סוף טוב.

פרק 7 הוכיח לי כמה טעיתי. במהלך הצפייה בו, לרגעים שכחתי כמה מעניינות היו העונות הקודמות, עם העונשים והחוקים והשפחות והטירוף. פתאום נזכרתי שהדרמה לא באמת נפסקת מחוץ לגילעד. נזכרתי שטמון הרבה כוח בגלימות, בחומה, בטקסים – אבל הכוח האמיתי טמון באנשים. במילים. בסוד הקסם של הדבר הזה שנקרא "סיפורה של שפחה". 

עכשיו, אחרי ההשתפכות, אפשר וכדאי להתחיל כי למען האמת, זה כנראה הפרק הטוב ביותר שהיה עד כה העונה.

סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך, הוט)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך, הוט)

ג'ון חוזרת לקנדה. הייתי בוחרת במילה "הביתה" – אבל כל מה שהיווה בית עבורה, כבר איננו. ביתה נהרס/נשרף/ניתן למפקדים, בתה נותרה הרחק בגילעד ובעלה? קשה לתאר במילים את מצב היחסים ביניהם. תמהיל חמוץ וקשה לצפייה של מבוכה, מועקה, געגוע וחוסר אונים. הוא לא יודע איך להתנהג עם האישה ההלומה ששבה מהקרב, והיא – היא לא יכולה להסתכל לו בעיניים. מבושה, מסלידה, מכעס, מבלבול, You name it. מי שהיו פעם זוג צעיר ויפהפה הפכו, כעבור 7 שנים, כמעט לזרים, וזה כל כך עצוב.

סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך, הוט)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך, הוט)

אבל זה לא נגמר שם. החזרה של ג'ון לקנדה טומנת בחובה גם התמודדות עם, איך קוראים לזה, חיים. אנחנו זוכים לראות פריימים נדירים שטרם ראינו. ג'ון בבית מלון יוקרתי, שוטפת מעליה את הלכלוך, הדם, הפצעים – כמה סוריאליסטי וסימבולי בעת ובעונה אחת. משם היא מגיעה לביתה, כלומר לביתם של לוק ומוירה, שהפכו בעל כורחם להורים לניקול, וכעת היא צריכה להתמודד עם המשפחה החדשה שלמעשה, היא – היא יצרה. לחגיגה הזו מצטרפות גם אמילי וריטה, ויוצרות ברגע קומי למדי מעין מעגל תמיכה, "בנות גילעד", שכולל שילוב נדיר של הומור ושותפות גורל שאף אחד לא יבין מלבדן.

מחוץ לבית החיים לא הופכים קלים יותר. המציאות לא מפסיקה לספק טריגרים לג'ון. רעלה אדומה, קופסת שימורים, ילדים רצים, הכל מזכיר ומהדהד את גילעד בראשה כל הזמן. ואף על פי כן, כמו שכבר הספקנו להכיר את ג'ון, היא מונעת מרגש ושום דבר אחר לא יזיז אותה מהמטרה. והמטרה כרגע – סרינה.

סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך, הוט)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך, הוט)

באישון לילה היא מגיעה ביוזמתה לתא המעצר שלה, לאחר שגילתה על הריונה מריטה. סרינה, שגילתה על הריונה רק לא מזמן ועושה כל שביכולתה כדי לוודא שתוכל לגדל את בנה לבדה. כשאני אומרת "כל שביכולתה" אני מתכוונת לניתוק כמעט גמור מפרד, בעלה, ושהיות בלתי נגמרות בכנסייה, בתפילות לאלוהים במטרה לכפר על חטאיה. ואנחנו יודעים על כמה חטאים היא צריכה לכפר. ג'ון נכנסת לתא והאחרונה בטוחה שהולכת להיות שיחה מרגשת עם דמעות וסליחות. אז זהו, שלא.

המונולוג שג'ון סיפקה שם היה עוצר נשימה. לא פחות. שילוב גאוני של שנינות, רוע, נקמה וכאב מתפרץ שהתחברו לשצף מילים חודר. סרינה מתחננת על ברכיה למחילה, מוצפת דמעות, ומלהגת על רצונו של אלוהים, אך ג'ון בשלה: "את יודעת למה אלוהים הכניס אותך להריון?", היא שואלת ומתקרבת אליה חרש, "כדי שהוא יהרוג את התינוק שלך ברחם ותוכלי להרגיש שבריר. שבריר מהכאב שאת גרמת לנו כשתלשת את הילדים שלנו מהזרועות שלנו" היא אומרת לה בלי להניד עפעף.

השיא היה כמובן במשפט שמחזיר אותנו בשניות לאחד הרגעים הראשונים בסדרה בו סרינה מטיחה את ג'ון ברצפה, בתחילת דרכה אצל הווטרפורד'ס וצורחת עליה: "Do you understand me?". זה בדיוק המשפט שג'ון סיימה איתו את המונולוג שלה. צרחה כזו שלא משאירה מקום לספק, והיא יוצאת וסוגרת אחריה את הדלת, לקול ההתייפחות של סרינה. Drop the mic, מה שנקרא. 

סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך, הוט)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך, הוט)

ואם חשבתם שזה הסוף – נחשו מה. פחות. ג'ון חוזרת לבית אחוזת אמוק ומתנפלת על לוק הישן, שמתעורר בתדהמה כדי לגלות שג'ון עליו. היא מפשיטה אותו ממכנסיו, מתיישבת עליו ובמשך שניות, כשהעיניים שלה צועקות טירוף, גוהרת מעליו גם כשהוא מבקש ממנה להפסיק. קשה לקרוא לזה אונס, אבל קשה גם שלא. האם זה מקרי שמיד אחרי המונולוג מול סרינה ההריונית זה קורה? האם היא רוצה להיכנס להריון? כמה רחוק היא מסוגלת ללכת?

הסוף של הפרק משאיר אותנו חסרי מילים. כשאנחנו צופים בסרינה ניגשת אומללה לפרד ובג'ון משחקת עם ניקול ולוק, אנחנו שומעים פתאום את ג'ון מדברת: "היא מפלצת. היא מונעת משנאה, וזעם, ומתחת לכל זה יש רק אומללות טהורה. היא תעשה הכל כדי להשיג את מה שהיא רוצה. היא תשקר לך, היא תפגע בך, היא תאנוס אותך, ואם אתה מרגיש שהיא שואבת אותך פנימה, תברח". נכון, היא אומרת את הדברים הללו על סרינה, ברור. אז למה זה לעתים נשמע כמו תיאור מדויק גם שלה?