הפיגוע שהתרחש בקיבוץ משגב עם באצבע הגליל, בלילה שבין ה-7 ל־8 באפריל 1980, בערב פסח שני, שינה לחלוטין את חיי תושבי הקיבוץ, ובייחוד את חיי ההורים והילדים שהיו בו. אחת מהם היא אסתר שני, כיום בת 76, שלעולם לא תשכח את הלילה ההוא.

באותו ערב, אחרי הופעה חגיגית של חוה אלברשטיין בקיבוץ, חדרו חמישה מחבלים מארגון חזית השחרור הערבית, חמושים ברובים וברימוני יד, אל בית הילדים של הקיבוץ והחזיקו שם את הילדים כבני ערובה. מי שניסה לעצור בעדם היה מזכיר הקיבוץ, שמואל (סמי) שני, בעלה של אסתר, אז בן 36, שהתכתש עם המחבלים ונורה למוות. “סמי סידר בדיוק את החשמל ורגע לפני שהוא סיים, שמעתי את הריב שלו עם המחבלים”, משחזרת אסתר. “הוא ניסה לעצור מבעדם להיכנס, ואז נשמעו יריות, סמי צעק בזעקה של אזעקת יום אבל, ואז הבנתי שהם הרגו לי אותו”.

באותם רגעים שני עצמה הסתתרה מפני המחבלים בתא השירותים של בית התינוקות, בעוד בנם, עומר בן החודשיים ושלושה שבועות, נלקח כבן ערובה. “לא הספקתי לקחת את עומר איתי ולא חשבתי שייקחו תינוק כזה קטן כבן ערובה בזמן שנשמעו היריות”, היא מספרת.

כוחות של סיירת מטכ”ל, בפיקוד עוזי דיין, ושל סיירת גולני, בפיקוד יונתן רז וגיורא ענבר, הגיעו למקום, ובתום לילה מורט עצבים, משא ומתן מפרך ושני ניסיונות פריצה – הצליחו לחסל את המחבלים ולשחרר את הילדים, מלבד הפעוט בן השנתיים וחצי אייל גלוסקא ז”ל, שנרצח בידי המחבלים במהלך הלילה.

בדוקו־דרמה בת שני החלקים “הלילה הארוך ביותר”, שחלקה הראשון ישודר הערב ב־21:00 בכאן 11 (החלק השני ישודר מחר, 31 במאי, ב־21:00) חוזרים היוצר נתי דינר, הבמאי נדב שירמן והתסריטאים בני ברבש ועוזי וייל לאותו לילה מסויט. בשיתוף הילדים והמשפחות מהאירוע האמיתי, מספרים את קורותיו מבעד לעיניהם של מי שהיו בני ערובה, של בני משפחותיהם ושל החיילים שהשתתפו בחילוץ, תוך שחזור מתוסרט של האירועים בהשתתפות השחקנים שירה קדם־קצנלנבוגן, המגלמת את אסתר שני, אפרת בוימולד, שאדי מרעי, יעקב זדה־דניאל, זוהר ליבה ומיקי ליאון.

מתוך ''הלילה הארוך ביותר'' (צילום: איתן ריקליס)מתוך ''הלילה הארוך ביותר'' (צילום: איתן ריקליס)

בתוך הכאוס


במהלך העבודה על הדוקו־דרמה ניסו היוצרים לשמור על אותנטיות על ידי כך שלא הפגישו בין האנשים האמיתיים שחוו את האירוע לבין השחקנים המגלמים אותם. אולי זה מה שהופך את השיחה המשותפת בין שני לקדם־קצנלנבוגן למרגשת במיוחד. לאחר שהניסיונות להפגישן פנים אל פנים מעלים חרס על רקע מבצע “שומר החומות”, השיחה ביניהן נערכת בוועידה טלפונית.

“אסתי, אני מאוד מתרגשת לדבר איתך”, אומרת קדם־קצנלנבוגן לשני בתחילת השיחה, ושני עונה: “לא, אל תתרגשי”. “כבר דיברתי עם עומר, הבן שלך, כמה פעמים. הוא חמוד”, מוסיפה קדם־קצנלנבוגן.“כשהתחילו הצילומים דווקא רציתי לפגוש אותך, אבל אז אמרו לי מההפקה שאין צורך, כי היה חשש שזה יציף אותך בזיכרונות קשים”.

שני: “40 שנה עושות משהו לבן אדם. יכול להיות שאם היית מבקשת ממני חודשיים אחרי המקרה להיפגש, אז זה אולי היה לי קשה, אבל אני בן אדם שלוקח איתי את כל בעיות החיים לכל אורך השנים, ואני חיה עם זה. יש לי ילדים, נכדים, אני עובדת”.

בצפייה ראשונה בדוקו־דרמה נמלאתי צמרמורת וחרדה. אסתי, כמי שחוותה זאת באמת, כיצד הייתה לך הצפייה?
שני: “לא נפלתי מהכיסא. הדגישו שם יותר מדי התלבטויות, יותר מדי צבא, מה הקצין הזה אמר ומה האלוף ההוא אמר. זה לא היה מה שחוויתי בכלל. אני הייתי במקום אחר לגמרי. אבל חברים מהקיבוץ שיודעים מה היה מגלים שם בסרט דברים שאני לא ידעתי. הילדים שלי מאוד התרגשו והתלהבו. הדיוקים לא כל כך משנים לי”.

קדם־קצנלנבוגן: “את היית בדרמה המאודֽ קשה של ההתמודדות שלך. אני חושבת שלא היה ניסיון לשחק בדיוק את הדמויות, וזו הסיבה שבאמת לא נפגשנו. תמיד כשמספרים סיפור, אי אפשר לספר בדיוק את מה שהיה, אלא לפעמים צריך לחשוב איך לספר סיפור שיהיה באמת מעניין. אני מתארת לעצמי שזה לא פשוט למי שהיה שם וראה את זה”.

שני: “הילדים שלי, כולל עומר, מאוד אהבו את הסרט ונורא התלהבו ממך. הם אמרו שאת כל כך יפה”.
קדם־קצנלנבוגן: “תודה רבה”.

שירה, איך נכנסת לתפקיד?
קדם־קצנלנבוגן: “כאמור לא הייתה כוונה לשחק את אסתי כמו שהיא הייתה, אלא פשוט לקחנו את הסיפור שהיה. אי אפשר באמת לשחק מקרה אמיתי שקרה באופן מדויק כי אנשים שונים יראו אותו אחרת ויספרו אותו אחרת. אנחנו אף פעם לא יכולים להיות ממש נאמנים לאמת. אז אני פשוט שמתי את עצמי שם”.

שני: “שמת את עצמך בתוך הדמות הרבה יותר ממני”.

קדם־קצנלנבוגן: “הרבה אנשים שצפו בסרט ראו את ההתמודדות שלך דרך הסרט. אני לא יודעת איך את הגבת באמת, אבל המון חשבתי עלייך ושמתי את עצמי לרגע בנעלייך והבנתי אילו עוצמות נפש זה הצריך ממך. התחלתי לשאול את עצמי: ‘למי דואגים בתוך הכאוס הזה? לבעל? לתינוק? לילדים? מה עושים במצב כזה?’”.

שני: “זו לא חוויה פשוטה. בסוף השבעה עוד אכלו בחדר האוכל בקיבוץ, ואמרתי לילדים: ‘חבר’ה, אנחנו מתלבשים יפה ונלך לחדר האוכל כולנו!’. כשנכנסנו לחדר האוכל, אנשים השתתקו. כך נהגתי. השתדלתי מאוד לשדר להם שגרה והשקעתי המון בלהרים אותם”.
שירה: “וזה עזר לך גם להרים את עצמך?”.

אסתי: “אני מניחה”.

אסתי שני (צילום: נתי דינר)אסתי שני (צילום: נתי דינר)

מציאות לא זרה


שירה, כאמא בעצמך, איך הייתה ההרגשה לגלם את הדמות של אסתי שהחזיקו בבנה כבן ערובה?
שני: “אני אדבר לרגע במקום שירה. זה קשור ולא קשור. שחקנית יודעת להיכנס לדמויות האלה”.

קדם־קצנלנבוגן: “אני חושבת שאפילו ששיחקתי את זה, אני לא באמת יכולה לדעת או להבין ולו במקצת את מה שאסתי עברה ואיך אני הייתי מתנהגת אם זה היה חלילה קורה גם לי. אבל כן יכולתי במקום הבטוח שהייתי בו כשחקנית לנסות לדמיין את התחושה, ושאלתי את עצמי איך בתוך הכאוס הנורא הזה שומרים על שליטה. כל הזמן הדהדה לי בראש השאלה: מה עושים אל מול ה’אין מה לעשות?’. זה מצב קשה של חוסר אונים, וזה המקום שהרגשתי שהוא הכי קשה להכלה בפרויקט הזה”.

שני: “ברגע שראיתי את המחבלים והבנתי שסמי רב איתם וניסה למנוע מהם להיכנס – לא חשבתי מה לעשות. לא יצאתי מהתא. התחבאתי ונשארתי. האינסטינקט פעל. אי אפשר לחפש רציונל במקרים כאלה”.

אסתי, הקיבוץ השתנה מאז המקרה?
שני: “די מהר החליטו לעבור ללינה משפחתית. אני מניחה שהקיבוץ השתנה, אבל אני הייתי עסוקה בהישרדות ולקח לי קצת זמן לחזור לעבוד”.

שירה, הפרויקט השפיע עלייך ברמה האישית?
קדם־קצנלנבוגן: “לצערי המציאות הזו לא זרה לנו במדינה. אנחנו מכירים את זה, אז אני לא אגיד שזה שינה משהו בתפיסה שלי. אבל היה יום צילום שלאחריו חזרתי הביתה ולא הצלחתי כל הלילה להירדם. צילמנו את הסצינה של חילוץ הילדים, ובגלל שהיו שם ילדים הרגשתי כל הזמן צורך לשמור עליהם בסיטואציה הזאת. כל הזמן הייתי עסוקה בקצת לשעשע אותם בתוך זה ולהזכיר להם שזה לא אמיתי".

"היו שם תמונות מאוד קשות לצפייה. כשחזרתי הביתה לא נרדמתי, אלא פשוט נשכבתי עם הבנות שלי בחדר כדי להירגע. ישנתי אולי שעתיים בלילה, וכל פעם שעצמתי עיניים, התמונות האלה קפצו לי לראש, וזה הלך איתי כמה שבועות. כל פעם שאני נזכרת בתמונות האלה אני מתרגשת, וגם עכשיו, כשאני מדברת עם אסתי, אני מתרגשת. גם כשדיברתי עם עומר מאוד התרגשתי”', הוסיפה. 

שני: “מצד אחד את יודעת שבעלך נהרג ואת צריכה להודיע לילדים שאבא שלהם מת. מצד שני יש מחבלים ואת באמצע סיוט. אני זוכרת שהסתובבתי כמו איזו אחוזת אמוק, אובדת עצות. זו הייתה סיטואציה קשה מאוד. התהלכתי בקיבוץ כמו סהרורית”.

קדם־קצנלנבוגן (צילום: סוכנות שחקנים חיים שרגא, יח''צ)קדם־קצנלנבוגן (צילום: סוכנות שחקנים חיים שרגא, יח''צ)

מה עומר עושה כיום?
שני: “הוא עובד כהנדסאי מכונות במפעל דשנים בבית שאן, וכמובן יש לו ילדים והוא הפך לאבא בעצמו”.

מה תרצו לומר זו לזו?

שני: “את מגלמת אותי ברגישות רבה”.

קדם־קצנלנבוגן: “חשוב לי להגיד לך שגילמתי את דמותך בחיל ורעדה כי הבנתי שאומנם אני לא יכולה באמת לייצג אותך, אבל היה חשוב לי לגעת בסיפור שלך ולספר אותו, וזו זכות מאוד גדולה בשבילי. את אשת חיל. אולי לא בחרת להיות גיבורה, אבל את גיבורה בעל כורחך ואישה חזקה ומעור".