לא יאומן כי יסופר. עוד עונה הסתיימה. אין לי זמן או סבלנות להמתין, בואו נתחיל:

במשך עשרת הפרקים של העונה הרביעית (שאיכשהו הרגישה כאילו הסתיימה תוך שבועיים), היה ברור שלג'ון כבר אין רק מטרה אחת בחיים, אלא שתיים. הראשונה – להשיב את האנה, דה, והשנייה, החדשה – לנקום בכל מי שגרם, במישרין או בעקיפין, לחיים שלה ושל סובביה להיראות כך. השינוי הזה, ובמובן מסוים, אובדן הפוקוס מהמטרה הראשית, הוא הוא מה שהפך את העונה הזו למה שהיא, ושונה כל כך מקודמותיה.

סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך מתוך HOT)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך מתוך HOT)

זה התחיל כבר בפרקים הראשונים העונה, בהם ג'ון, במקום להתמקד בהגעה אל מקום מבטחים ולהמשיך במסעה לשחרר את האנה, לא פספסה הזדמנות לנקום, להרוס ולעורר בלגן: היא מעודדת את מיס קיז לרצוח בדם קר את החייל שאנס אותה, קופצת על ההזדמנות להתנקם בעוד כמה מפקדים שאינה מכירה ודואגת להרעלתם וכפינאלה – שואפת להגיע לשיקגו, בין המקומות היחידים שגילעד עוד לא שמה את ידה עליהם, כדי לנסות למנוע את הצלחתם שם. 

סיפורה של שפחה  (צילום: צילום מסך מתוך HOT)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך מתוך HOT)

לא נעים להודות, אבל אין ספק שהמטרה החדשה שלה הפכה את העונה הזו להרבה יותר מעניינת: במקום מסה ענקית של סצנות קורעות לב (שגם הן נכחו, Praise be, אבל בעצימות נמוכה יותר), קיבלנו פתאום מרדפים, הפצצות וסצנות מתח של ממש שהפיחו בסדרה הזו חיים אחרים. בתוך כך, גם פרק הסיום קיבל תפנית אחרת ובשונה מסיום העונה הקודמת שהותיר אותי עם דמעות ורצון קל למות מרוב אמוציונאליות, אמש מצאתי עצמי דרוכה, מתוחה ונרגשת, לא יכולה להוריד את העיניים מהמסך.

להגיד שפרק הסיום לא היה מצוין יהיה שקר, כי בסופו של דבר, הגיבורה הראשית כמעט הגשימה לחלוטין את המטרה המרכזית שלה לאורך כל העונה (ולא, ברור שהאנה לא חזרה). 

סיפורה של שפחה  (צילום: צילום מסך מתוך HOT)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך מתוך HOT)

עוד ממונולוג האיומים והמצמרר שנתנה ג'ון בסוף הפרק הקודם לאחר ששמעה על שחרורו העתידי של פרד, היה אפשר לנחש שאין סיכוי שהיא תמשיך את חייה בידיעה שפרד לא ישלם את המחיר. בטח כאשר שניהם לא נמצאים בגילעד יותר. וג'ון, כמו שרק ג'ון יודעת, משתמשת בכל ארגז הכלים שצברה ברפובליקה המדממת: היא מגיעה לתא המעצר של פרד, במה שהתברר לבסוף כמעין מתנת פרידה ממנו שארגנה לעצמה, ובסצנה מבוימת היטב וכתובה נפלא, אנחנו מבינים כמה פרד הוא באמת תמהיל מדויק של טיפשות, תמימות ואטימות שקשה לראות ולהכיל.

משם, היא מנצלת את האנושיות שנותרה במארק טואלו, הנציג של הממשלה האמריקנית בקנדה, ומפעילה עליו מניפולציה שתשרת את מטרתה הראשית: עת הוא מודה ששאב מפרד את המידע הנחוש, היא מציעה לו עסקה משתלמת (באדיבות קומנדר לורנס, הקראש הכי מביך שהיה לי העונה) – הוא יעביר את פרד לחזקת גילעד, מקום מוצאו, ובתמורה, יקבל חזרה 22 נשים. כמי שנאלצה לאורך העונות להתמודד אין ספור פעמים בדילמות שכאלה, היא ידעה שטואלו יבחר את הבחירה הנכונה עבורו, עבורן, ובעיקר עבורה.

סיפורה של שפחה  (צילום: צילום מסך מתוך HOT)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך מתוך HOT)

ואז, הסצנה הכי טובה בפרק, ואולי בעונה, מתחילה. הקסם החל כבר ברגע שפרד יורד מהמשאית ומבין שבמקום לחופש, הוא במסע ישיר לגיהנום. 22 הנשים חולפות על פניו אל חיים משוחררים והוא, הוא מתחיל להבין את גודל הטעות. לורנס וניק מובילים אותו אל יער חשוך ומפחיד כמו שרק בגילעד אפשר למצוא, ומבין העצים, מגיחה פתאום ג'ון.

אם נעזוב לרגע את קול ההיגיון שתוהה איך במשך שלוש עונות לא ידענו כלל שיש כל כך הרבה נקודות מפגש קלילות וישימות בין קנדה לגילעד, אין ספק שהבחירה בלוקיישן הזה היא לא פחות ממדויקת, ורלוונטית כל כך בייחוד למי שמכיר ונושם את הסדרה הזו כל השנים האלה.

הדרמה ממשיכה: היא מציעה לו שתירה בו – או שיברח, וכשהוא בוחר באופציה השנייה כמתבקש, יוצאות מן היער עוד עשרות נשים שנפגעו באופן כזה או אחר מגילעד. פרד הוא גילעד עבורן, וזו הנקמה המושלמת. למיטיבי לכת, ברור היה כי הסצנה הזו היא שחזור מדויק של אחת מהסצנות הראשונות בסדרה, בה החיילים האכזרים קורעים את האנה מידיה של ג'ון. היא גם רצה ביער, אחוזת אמוק, ובעקבותיה גודשים חיילים.

הוא מסתכל אחורה לעברן באותו מבט מלא חרדה, ומועד כמעט באותו מקום בו היא מעדה. שוכב על הרצפה ומבין שהגיע הסוף. והוא באמת מגיע. בתחילת הפרק ג'ון אומרת לאמילי: "אני רוצה שהוא יפחד". אוהו, כמה הוא פחד. הן כותשות אותו באבנים ובבעיטות אל מול המצלמות במופע גרפי שלא מותיר מקום לדמיון עד שלא נותר ממנו סיכוי, וכמו בחלומותיה, הוא לבסוף נתלה על החומה. היא אשכרה עשתה את זה.

סיפורה של שפחה  (צילום: צילום מסך מתוך HOT)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך מתוך HOT)

עד כמה יהיה זה אמין להודות שלא חשתי רק תחושת השלמה והקלה בעקבות הצפייה בקתרזיס הזה? שלא ישתמע אחרת, הנקמה של פרד הגיעה לו כל כך והזדהיתי מאוד עם המניע של ג'ון. ועם זאת, קשה היה שלא לתהות על כמה דברים: האחד –מסע האלימות (מוצדק ככל שיהיה) אשר נשען על המסורת הגילעדית הוא באמת דבר מרגש וחיובי או שיש בזה בעיקר הבנה עצובה שהנשים האלה כנראה לעולם לא יחזרו להיות מי שהיו? והשני – האם את מנת הסיפוק מהנקמה הזו היינו צריכים, או יותר נכון, ג'ון הייתה צריכה לקבל, דווקא מפרד? במיוחד אחרי כל העונה הזו?

הרי חשבו על זה, רוב רגעי השיא העונה הזו, או בכלל, התנהלו דווקא בצירים מקבילים מול שתי דמויות נשיות שלאורך כל הסדרה הזו היו הקונטרה של ג'ון בכל כך הרבה רגעים – לידיה וסרינה. עם כל אחת מהן ג'ון חוותה רגעים נפשיים ופיזיים משמעותיים וכואבים בכמה רמות מעבר למה שחוותה עם פרד.

כל אחת בדרכה גרמה לה לסבל מכיוון אחר, ובבחירה רציונלית ומודעת – ועל כן, קשה שלא לתהות במידה מסוימת, על הבחירה לסמן את וי הנקמה דווקא על המפקד המטופש הזה, ולעומת זאת, להתעלם לחלוטין בפרק הסיום מלידיה ולהקדיש לסרינה רגעים מעטים מאוד (משלוח האצבע של פרד שהגיע בדיוור ישיר מהיער בגילעד היה מחווה מבריקה). אז נכון, לחלוטין נוכל לשרוד את עונה 5 בלי פרד, מה שלא נוכל לומר על השתיים האחרות, אבל עדיין ציפיתי לנוכחות קצת יותר משמעותית שלהן בפרק הסיום.

סיפורה של שפחה  (צילום: צילום מסך מתוך HOT)סיפורה של שפחה (צילום: צילום מסך מתוך HOT)

זהו, עוד עונה של השפחה חלפה. זו הייתה עונה אחרת, שצבעה את הסדרה הזו פתאום בגוונים שלא הכרנו. נזכרנו שיש עוד צבעים בעולם חוץ מכחול, אדום ושחור. נזכרנו שגם דמויות שחוו כל כך הרבה זוועות יכולות גם לצחוק, ובעיקר נזכרנו שעל אף מגרעותיה, אין עוד סדרה כמו "סיפורה של שפחה", עם הצילום המדויק, הטקסט המבריק, האינטליגנציה, הכבוד שהם רוחשים לצופים וכמובן, אליזבת' פאקינג מוס והכותב ברוס מילר. עונה 5, אני כבר מוכנה, רק תני עוד רגע להתאושש. שתבורך הג'ון.

כל העונות של "סיפורה של שפחה" זמינות לצפייה ב- HOT VOD.