במשך עשרת הפרקים של העונה הרביעית (שאיכשהו הרגישה כאילו הסתיימה תוך שבועיים), היה ברור שלג'ון כבר אין רק מטרה אחת בחיים, אלא שתיים. הראשונה – להשיב את האנה, דה, והשנייה, החדשה – לנקום בכל מי שגרם, במישרין או בעקיפין, לחיים שלה ושל סובביה להיראות כך. השינוי הזה, ובמובן מסוים, אובדן הפוקוס מהמטרה הראשית, הוא הוא מה שהפך את העונה הזו למה שהיא, ושונה כל כך מקודמותיה.
לא נעים להודות, אבל אין ספק שהמטרה החדשה שלה הפכה את העונה הזו להרבה יותר מעניינת: במקום מסה ענקית של סצנות קורעות לב (שגם הן נכחו, Praise be, אבל בעצימות נמוכה יותר), קיבלנו פתאום מרדפים, הפצצות וסצנות מתח של ממש שהפיחו בסדרה הזו חיים אחרים. בתוך כך, גם פרק הסיום קיבל תפנית אחרת ובשונה מסיום העונה הקודמת שהותיר אותי עם דמעות ורצון קל למות מרוב אמוציונאליות, אמש מצאתי עצמי דרוכה, מתוחה ונרגשת, לא יכולה להוריד את העיניים מהמסך.
להגיד שפרק הסיום לא היה מצוין יהיה שקר, כי בסופו של דבר, הגיבורה הראשית כמעט הגשימה לחלוטין את המטרה המרכזית שלה לאורך כל העונה (ולא, ברור שהאנה לא חזרה).
עוד ממונולוג האיומים והמצמרר שנתנה ג'ון בסוף הפרק הקודם לאחר ששמעה על שחרורו העתידי של פרד, היה אפשר לנחש שאין סיכוי שהיא תמשיך את חייה בידיעה שפרד לא ישלם את המחיר. בטח כאשר שניהם לא נמצאים בגילעד יותר. וג'ון, כמו שרק ג'ון יודעת, משתמשת בכל ארגז הכלים שצברה ברפובליקה המדממת: היא מגיעה לתא המעצר של פרד, במה שהתברר לבסוף כמעין מתנת פרידה ממנו שארגנה לעצמה, ובסצנה מבוימת היטב וכתובה נפלא, אנחנו מבינים כמה פרד הוא באמת תמהיל מדויק של טיפשות, תמימות ואטימות שקשה לראות ולהכיל.
משם, היא מנצלת את האנושיות שנותרה במארק טואלו, הנציג של הממשלה האמריקנית בקנדה, ומפעילה עליו מניפולציה שתשרת את מטרתה הראשית: עת הוא מודה ששאב מפרד את המידע הנחוש, היא מציעה לו עסקה משתלמת (באדיבות קומנדר לורנס, הקראש הכי מביך שהיה לי העונה) – הוא יעביר את פרד לחזקת גילעד, מקום מוצאו, ובתמורה, יקבל חזרה 22 נשים. כמי שנאלצה לאורך העונות להתמודד אין ספור פעמים בדילמות שכאלה, היא ידעה שטואלו יבחר את הבחירה הנכונה עבורו, עבורן, ובעיקר עבורה.
עד כמה יהיה זה אמין להודות שלא חשתי רק תחושת השלמה והקלה בעקבות הצפייה בקתרזיס הזה? שלא ישתמע אחרת, הנקמה של פרד הגיעה לו כל כך והזדהיתי מאוד עם המניע של ג'ון. ועם זאת, קשה היה שלא לתהות על כמה דברים: האחד –מסע האלימות (מוצדק ככל שיהיה) אשר נשען על המסורת הגילעדית הוא באמת דבר מרגש וחיובי או שיש בזה בעיקר הבנה עצובה שהנשים האלה כנראה לעולם לא יחזרו להיות מי שהיו? והשני – האם את מנת הסיפוק מהנקמה הזו היינו צריכים, או יותר נכון, ג'ון הייתה צריכה לקבל, דווקא מפרד? במיוחד אחרי כל העונה הזו?
זהו, עוד עונה של השפחה חלפה. זו הייתה עונה אחרת, שצבעה את הסדרה הזו פתאום בגוונים שלא הכרנו. נזכרנו שיש עוד צבעים בעולם חוץ מכחול, אדום ושחור. נזכרנו שגם דמויות שחוו כל כך הרבה זוועות יכולות גם לצחוק, ובעיקר נזכרנו שעל אף מגרעותיה, אין עוד סדרה כמו "סיפורה של שפחה", עם הצילום המדויק, הטקסט המבריק, האינטליגנציה, הכבוד שהם רוחשים לצופים וכמובן, אליזבת' פאקינג מוס והכותב ברוס מילר. עונה 5, אני כבר מוכנה, רק תני עוד רגע להתאושש. שתבורך הג'ון.
התרעות פיקוד העורף