"הצייר", יום א', 27.6, יס דוקו

רומן לפשין יוצא למסע חובק עולם בחיפוש אחר אלפי ציורים של סבו שלטענתו נגזלו ממנו. הוא מוצא אותם בווינה אצל הצייר הישראלי לשעבר עוז אלמוג. ואיכשהו הסיפור המבטיח הזה מתפתח לסרט מנדנד. 

בילדותו סיפר לרומן לפשין סבו המנוח דיוושקה כי אלפי ציורים שצייר הוצגו בתערוכות של צייר אחר תחת שמו של הצייר האחר. הייתי עולה חדש בן 54 מברית המועצות, סיפר הסב, לא הייתה לי עבודה, לא הייתה דרך לפרנס את המשפחה, והצייר הזה הציע לי לצייר את הציורים. אז לקחתי את העבודה.

עברו מאז כ־15 שנים, הסב כאמור נפטר בינתיים. רומן מתגורר עם אמו בטורונטו, קנדה. סבתו האלמנה ובני משפחתה מתגוררים בישראל. רומן, שכל השנים נצר את סיפורו של סבו, יוצא למסע חובק עולם לאתר את הצייר שלכאורה - ובסיפור הזה יש הרבה לכאורה - גזל מסבו את הקרדיט על עבודותיו. בתום חיפוש הוא מגיע למסקנה שהצייר המדובר, שלו צייר סבו את הציורים, הוא עוז אלמוג, אומן ישראלי לשעבר המתגורר ויוצר בווינה, ושהציורים של סבו הופיעו בתערוכות של עוז אלמוג במוזיאונים ברחבי אירופה, ואחת מהן אף נפתחה בנוכחות ובחסות שמעון פרס ז"ל.

רומן מחליט להתעמת עם אלמוג. הוא טס לישראל להיפגש עם משפחתו לפני שייסע לווינה לפגוש את אלמוג. בארץ מציגה לפניו סבתו קלטות וידיאו ישנות שבהן מצולם סבו עם הציורים שמאוחר יותר יופיעו בתערוכותיו של אלמוג. יש בידו ההוכחה הניצחת למעשה - לכאורה, לכאורה - לגניבה האומנותית. אלא שכאן מתרחשת הפתעה גדולה - משפחתו מתנגדת בתוקף לפוצץ את הסיפור.

ההתנגדות המפתיעה היא נחלת כל בני פלג המשפחה הישראלי. כשרומן מנסה לברר את פשרה, הוא נתקל פחות או יותר באותה תשובה: לא פחות משהם פגועים מהעוול שנעשה לדיוושקה, יש בהם גם הכרת תודה לאלמוג. הסב היה עולה חדש נואש לפרנסה, ומי שהתייצב לצדו והעניק לו אותה היה אלמוג. הם אינם מעוניינים לפגוע בו כעת. ויש דבר מה נוסף שצץ ומגיח מתחת לדברים: הפחד. הפחד הסובייטי שבו שרויה המשפחה שהגיעה מברית המועצות - מי יודע, הם חוששים, מה יקרה. אלמוג הוא בן המקום הזה, הוא אומן מצליח.

בינתיים מצולם ומרואיין אלמוג בסטודיו שלו בווינה. אלמוג הוא בריא גוף, מפזר לכל עבר קלישאות בג'יבריש האומנותי - האומנות מעל הכל, אעשה הכל בשבילה וכו'. בישראל מתחבט רומן אם לצאת לפגוש אותו, וכאן, לאחר שהעלילה המרכזית נחשפה, מתחיל החלק (הנכבד) המנדנד של הסרט.

המשפחה לא רוצה שרומן ייסע לפגוש את אלמוג בווינה. רומן מתווכח איתם. הוא כן רוצה. המשפחה לא רוצה. רומן כן רוצה. רומן מתחבט. רומן חושש, רומן מיילל על סף דמעות, המשפחה חוששת - עצה לצופה: כשתגיע לקטע הזה, פשוט תריץ בפאסט פורוורד. הדילוג על כל הלבטים הבלתי מעניינים לגמרי, שחוזרים על עצמם באופן זהה, רק יעשה לך טוב, צופה יקר.

לבסוף רומן נוסע לווינה לפגוש את אלמוג. כל המעוניין לדעת מה מתרחש בפגישה, מוזמן לצפות בסרט הנמרח כמו מסטיק וארוך בלי הצדקה (95 דקות). אפשר היה לקצר את הסרט בחצי ודבר מערכו לא היה נגרע. אם כבר, הייתה נחסכת מהצופה שיטה לא מעניינת להפוך נושא מעניין בסופו של דבר ליללות של איש צעיר ולא לגמרי מעניין.

לראות או לוותר: לא לראות. בזבוז מנדנד של נושא מצוין.

"קטלה", נטפליקס

הר געש בדרום איסלנד מתפרץ ולא מפסיק לפלוט אפר במשך שנה. מתוך האפר מגיחות דמויות של נעדרים. סיפור מסגרת טוב לעלילה אטית, שבעצמה די נעלמת תחת האפר. 

הר געש (קיים, אמיתי) השוכן תחת קרחון בדרום איסלנד מתפרץ וממשיך להמטיר ללא הפסקה אפר געשי במשך שנה. תושבי העיירה ויק הסמוכה להר נאלצים לנטוש את בתיהם ולעבור לבירת המדינה רייקיאוויק. בעיירה נשארים רק מספר תושבים המרחיקים את התיירים המנסים להגיע, ומסייעים למדענים המגיעים לחקור את התופעה.

''קטלה'' (צילום: נטפליקס)
''קטלה'' (צילום: נטפליקס)

נוסף לקטלה שאינו נרגע, מתרחשת באזור תופעה על־טבעית. בני אדם שנעלמו בנסיבות שונות, שלהם קשרים משפחתיים ורגשיים עם אלה הנמצאים בעיירה ויק - כמה תושבים ומדען אחד - מתגלים בשטח כשהם עירומים, מכוסים באפר געשי הדבוק לגופם, ואינם זוכרים מה אירע להם בשנה שחלפה מאז נעלמו.

אין שמש בוויק וסביבותיה, ואין אור יום. האפר הגעשי ממשיך לזנק מההר לגובה קילומטרים ומחשיך את השמיים. ערימות אפר מצטברות על האדמה, על המכוניות, מזהמות וצובעות את המים בחום בוצי. שלג שחור מרחף באוויר, ועם קו הנוף רצוף הטרשים האיסלנדי מתקבלת תפאורת מסתורין התורמת באופן מושלם לעלילה.

וכל זה, לא נשכח, מתרחש באיסלנד, נציגה בולטת ומכובדת של הארצות הצפוניות. באיסלנד, שם לא שמעו על החוקים הקפדניים של הוליווד, הגיבורים אינם מסופרים עד השערה האחרונה. לא פעם הם לא מתגלחים. והם לבושים בסוודרים, השם ישמור. ומה תגידו על השפה? אוי השפה. לא בטוח שזו שפה בכלל - מי מבין בכלל מה הם אומרים. א' שואל את ב': אתה רוצה קפה? וב' עונה לו: פרויגרעירלדקברבר, שכל ילד איסלנדי יודע כמובן שזה “כן", ושאר העולם משוכנע בכלל שמדובר בקולות הנפלטים ממערכת העיכול האיסלנדית.

אז מה? האם לא קצה כבר הנפש בסדרות השטנץ של שונדה ריימס? זה לא מקסים להשיב לאהובתך, כשהיא שואלת אותך אם אתה אוהב אותה, במילת הקסם פרויגרעירלדקברבר? זה לא נפלא? אז בשאר העולם לא מבינים מה הם אומרים, אז מה. ושמות האנשים נפלאים לא פחות: איינר, אאוסה, גונהילד. שרוי אדם בשלוות ביתו אחרי יום עבודה מייגע, אומר לרעייתו, גונהילד, היכולה את להביא לי את השלט, וגונהילד טובת המזג עונה פרויגרעירלדקברבר. זה לא נהדר?

ורק בעיה אחת מעיבה על החגיגה האיסלנדית הזו, והיא שמרוב אפר געשי קצת לא רואים עלילה. קצת יותר מדי משקל ניתן לתפאורה ולתרומתה לתחושת העל־טבעיות, ופחות לקצב ולהתפתחות העלילה. המפגש בין אלה השבים מתוך האפר לאלה שנותרו בעיירה אמור בין השאר ליצור איזה חשבון נפש פנימי, עימות עם פצעים שלא הגלידו, ואיכשהו בדרך המואטת יותר ויותר טובעת הסדרה עצמה תחת האפר הרגשי הזה. זה חבל, אפילו יותר מסתם חבל, אבל איך אומרים אצלנו הג'מעה באיסלנדית - פרויגרעירלדקברבר.

לראות או לוותר: לראות שני פרקים ולהחליט. מיועדת לחובבי איסלנד.