בגיל 90 יעקב בודו, אחד השחקנים הוותיקים והמוערכים בישראל, הצליח להמציא את עצמו מחדש. "ילדים ברחוב, שאני יכול להיות סבא רבא שלהם, עוצרים אותי, צועקים לי 'צ'יבוטרו' ומבקשים ממני סלפי", הוא אומר. "ולא רק זה: בשנות ה־60 וה־70 אנשים היו מתחפשים לדמויות שעשיתי בקולנוע ובתיאטרון, וגם עכשיו ילדים מתחפשים אליי. זה משהו בלתי ייאמן. בכל שנותיי כשחקן לא הגעתי לקהל כזה".

אתה אוהב את זה שילדים ניגשים אליך ברחוב?
"בטח! חוץ מזה, יש לי ברירה? אם לא תצטלם איתם או תדבר איתם, תגרש אותם. אנחנו חיים בתקופה אחרת. פעם היה מספיק לחתום על גלויה או תמונה ולקבל מכתבי מעריצים. היום זה צילום בפלאפון. אני מודה על כך שקהל צעיר מגלה אותי מחדש ושהקהל הוותיק זוכר אותי גם כן".

כל זה קורה בזכות הקומדיה המוקומנטרית "קופה ראשית", שחוזרת היום בעונה שלישית בכאן 11 (ימי שני ב־21:00), ובה מגלם בודו את דמותו של מרדכי צ'יבוטרו, מאבטח הסופרמרקט "שפע יששכר". "אני לא יודע מי שלח לי את התפקיד הזה, אלוקים שאני מאמין בו או הרבנים שאני מתייעץ איתם", אומר בודו. "יש רבי שאני מאמין בו והולך אליו בכל פעם ומבקש שיעזור לי, הרבי משטפנשט, הוא נותן לי הרבה כוח. אז אני לא יודע בדיוק מאיזה כיוון קיבלתי את התפקיד, אבל זו מתנה".

שיערת שהסדרה תזכה לכזו הצלחה?
"לא. בעונה הראשונה לא היה לי תפקיד גדול כל כך, אבל בעונה השנייה כבר אין רגע שלא עוצרים אותי ברחוב. העבודה על הסדרה הזו מלווה בחוויה שלא חוויתי משך כל שנותיי בתיאטרון: עבודה של אהבה. עבודה עם במאי צעיר (אורן שקדי – ד"פ) ששומע אותך, מכיר את הכוח שלך ועוזר לך. זה מאוד חשוב, בגילי בכל אופן. נוסף לזאת, הקאסט הוא יוצא מן הכלל. אני מאוד מתרגש לקראת העלייה של העונה השלישית".



איך התגלגלת לסדרה? עברת אודישן?
"אני לא משלים עם אודישנים. אני בא לפגישות. כשאתה בא לאודישן זה כדי שיראו אם אתה כישרוני או לא. זה לצעירים. אחרי כל כך הרבה שנות קריירת משחק, סרטים והצגות, מי שפונה אליי יודע מי אני ולמה אני מסוגל. התסריט היה יוצא מן הכלל, ואני יכול לגלות לך שכבר עכשיו עובדים על יצירת עונה רביעית".

איך בנית את הדמות של צ'יבוטרו?
"חיפשתי דוגמאות לאנשים שעובדים בביטחון בסופר. הסתובבתי בכמה סופרים, שוחחתי עם אנשי הביטחון שלא ידעו למה אני משוחח איתם ולקחתי מהסיפור של כל אחד חלק קטן. מכל החלקים בניתי את התפקיד. זה מה שעשיתי משך כל הקריירה שלי, החל מהדמות של 'מוישה ונטילטור' ועד צ'יבוטרו".

קופה ראשית (צילום: משה נחמוביץ')קופה ראשית (צילום: משה נחמוביץ')


געגועיו ליוסף


בודו נולד ברומניה בשנת 1931, ובגיל 19 עלה לישראל. עם גיוסו לצבא בשנת 1951 התקבל ללהקת פיקוד דרום כשהוא לא יודע עברית, אלא רק יידיש. "זו הייתה השפה שדיברתי בבית עם ההורים, אבל בזמן הצבא למדתי עברית באולפן, ובלהקה כבר זנחתי את היידיש כמו כל ישראלי טוב שמנסה להתאקלם בחברה הצברית ומהר מאוד עברתי לשחק אך ורק בעברית", הוא מספר.

כשלהקת פיקוד דרום התפרקה, עבר ללהקת פיקוד צפון שבה כיכב בתפקיד ראשי בתוכנית "גלגוליו של מוישה וינטלטור". התוכנית הפכה בהמשך להצגת תיאטרון ובהמשך לסרט קולנוע מצליח, שהפך את הדמות למזוהה עמו מכל. לאורך השנים, מלבד הצגות ותפקידים בקולנוע ובטלוויזיה, הופיע בודו כקומיקאי וכזמר ואף הקליט תקליטים מתוך תוכניות יחיד סאטיריות שהעלה.

"הייתי בין הראשונים בארץ שהנחו מופעים וסיפרו בדיחות על הבמה. עכשיו קוראים לזה 'סטנד־אפ', אבל אז לא היה לזה שם", הוא מספר. "ההומור שלי ובכלל שלנו כחברה ישראלית השתנה לאורך השנים. בעבר יכולת לספר בדיחה על עדה מסוימת או להרביץ בדיחה פוליטית, אבל עכשיו אם תנסה לספר בדיחה על פוליטיקאי, זה נושא בעייתי ומאוד רגיש. בדיחות של פעם לא היו עובדות היום. המדינה גם השתנתה, ועמה ההומור השתנה לחלוטין".

יעקב בודו בתפקיד מויש'ה ונטילטור (צילום: פרטי)יעקב בודו בתפקיד מויש'ה ונטילטור (צילום: פרטי)


בשנת 1975, אחרי כחצי יובל של תפקידים שגילם בתיאטרון בעברית, הקים תיאטרון מסחרי ביידיש שהופיע בארץ ובחו"ל. "בשנים ההן היו לי 30־40 הצגות ביידיש בחודשיים, והקהל גדל יחד איתי", הוא אומר. "עם חלוף השנים הקהל התבגר וחלקו הפסיק ללכת להצגות, אבל עדיין יש לזה ביקוש".

עד מתי לדעתך תימשך פריחת היידיש?
"לא יודע להגיד לך. יש קהל צעיר שמגלה את היידיש וצעירים שאוהבים את היידיש. ייקח עוד קצת זמן עד שזה ייעלם, אבל זו דרכו של העולם".

החל משנת 1992 משחק בודו בקביעות בתיאטרון היידישפיל ונחשב לכוכב הוותיק בתחום. לאחרונה, עם החלפת הקידומת, העלה במסגרת התיאטרון מופע חדש בכיכובו, "בודו עד 120". "זו מחווה יפה שעשו לי", הוא אומר. "ליקטתי חומרים שעשיתי ביידיש לאורך השנים, ובין לבין אני מספר על חיי קצת. בניתי שעה וחצי, ויש לי עזרה של שלושה שחקנים צעירים על הבמה. אני מאוד נהנה מזה".

בתחילת דרכך האמנת שהקריירה שלך תימשך עד היום?
"לא. היו לי מחשבות של להיות שחקן, אבל לא חשבתי על אורך הקריירה. כשהשתחררתי מהצבא אחרי ארבע שנות שירות קבע, הלכתי להיבחן בתיאטראות כמו כל שחקן ולאט־לאט התברגתי".

חשבת פעם להחליף מקצוע?
"מעולם לא. אם אתה שחקן, זה מקצוע שלא יוצא לך מהראש".

מה המוטו שהוביל אותך כשחקן וכאדם?
"התמדה. במקצוע הזה אסור לך לעזוב כי אתה לא תדע אף פעם מתי מה שתעשה יצליח. לא תיארתי לעצמי ש'מוישה וינטלטור' יצליח למשל".

במבט לאחור אתה גאה בהישגיך בקריירה?
"בוודאי! ברור שיש חורים פה ושם, אבל אתה לא יכול להיות מושלם. זה מקצוע שתלוי הרבה בך".

למי אתה הכי מתגעגע מהגווארדיה הישנה?
"למורי ורבי יוסף מילוא. הוא קיבל אותי לתיאטרון חיפה ונתן לי תפקידים גדולים. הוא טיפח אותי והיה לי מורה דרך. למדתי ממנו הכל. הוא עזר לי כל כך הרבה. עד היום אני מאוד מתגעגע אליו".


יעקב בודו (צילום: יניב סוויסה)יעקב בודו (צילום: יניב סוויסה)


קר וחם וצונן

בודו מספר כי בימים האלה הוא מעדיף לבלות את מרבית זמנו במנוחה בבית. "אני לא עובד היום כמו שעבדתי פעם", הוא אומר. "ביקשתי מהתיאטרון לא לקחת הצגה נוספת. אני גם בוחר את התפקידים שלי. הציעו לי לא מזמן מהתיאטרון העברי לעבור לשחק בהצגה בעברית, אבל סירבתי כי אין לי כוח לעמוד על במה שעתיים עכשיו".

ומה לגבי הקורונה? שומר על עצמך?
"ברור שאני מפחד. הגיל שלי הוא הכי מסוכן. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות בנושא הבריאותי. אני משתדל לא ללכת כל כך הרבה למקומות הומי אדם ונשאר יותר בבית. שיחכו לי".

איך היה לחזור לשגרה ולבמה?
"תראה, בתיאטרון שחקן צריך להיות אופטימי כל החיים שלו ולהבין שכל מה שקורה זה לטובה. זה כמו אדם דתי שאוהב את הדת וסומך על אלוקים ועל כל מה שכתוב בתורה. אני סומך גם כן על כל מה שכתוב בתורה. עברתי קר וחם וצונן. מה לא עברתי במשך 70 שנה בתור שחקן? כבר התנסיתי במעט כישלונות והרבה הצלחות ולמדתי שצריך להסתכל אך ורק קדימה. מה שמשחק תפקיד ראשי בחיי שחקן זו הבמה. כשאני עולה לבמה אני שוכח מי אני, בן כמה אני ומה אני. מחיאות הכפיים של הקהל זה הלחם שלי ומנת האופטימיות שלי".

עד מתי אתה מתכוון להופיע?
"אני זוכר ששמוליק סגל ז"ל ואני שוחחנו יחד והגינו בשאלה: 'מתי אנחנו יכולים לעזוב?'. שמוליק אמר שנמות על הבמה. והנה, שנה אחרי ששוחחנו על כך, הוא מת על הבמה. זו התשובה לשאלתך".

יעקב בודו מתוך קופה ראשית (צילום: אלירן קנולר ועמוס רפאל )יעקב בודו מתוך קופה ראשית (צילום: אלירן קנולר ועמוס רפאל )


אתה חושב על הגיל?
"הבמה מרפאת את הכל. כשאתה עולה לבמה, הכל נשכח והכל עובר. אני רק רואה וחש את אהבת הקהל וזו תרופת נעורים נצחית. לשמחתי ולמזלי, הקהל מרעיף עליי אהבה עשרות שנים, וכשאני עולה לבמה אני עדיין רעב לאהבה ולעשייה הזו למרות שאני כבר 70 שנה בעסקים האלה. אני עוד בכוחותיי בדיוק כמו שעשיתי משך כל השנים, בלי עין הרע, ככה שבאופן כללי אני לא יכול להתלונן, לא על המשך הקריירה שלי ולא על מה שהיה לי".

מרגיש בגילך?
"ברור! איזו שאלה?! מה שבוגד בי בינתיים זה קצת הרגליים. פעם הייתי עומד שעתיים וחצי על הבמה וזה לא היה מזיז לי. היום אני לפעמים מתעייף. אבל מה? לוקח את הכל באיזי כמה שאפשר. מה שאני רק דואג לגביו זה שהראש ימשיך להיות צלול. אני זוכר עדיין טקסטים בעל פה ולא נעזר בשום עזרים אחרים, תודה לאל".

מה תאחל לעצמך?
"להמשיך לעשות מה שאני עושה. בינתיים אני מבלה בבית, שומר על ההנחיות ומאושר בחלקי. כל זמן שאני בן 90 ויכול לדבר על העבר שלי איתך – זה מספיק לי".