בשנים האחרונות קיימת מין תופעה של יותר ויותר אנשים שמוכנים להיחשף בפני הציבור ולשתף ולחלוק איתו את מצוקותיהם ובעיותיהם, את עברם המורכב, סודותיהם הכי כמוסים, את חולשותיהם ופגיעותם. פעם זה לא היה כך. אנשים היו פרטיים וסולידים יותר ולא מיהרו לפתוח את סגור ליבם.
ייתכן שחלקם רוצים בדרך זו להפוך למפורסמים, במקום להישאר באנונימיות ובאפרוריות חייהם. הפרסום הפך לסוג של חיידק שמתפשט בכל השכבות והוא מדבק ומדביק יותר אוכלוסיות מכל גוני הקשת והגילאים. אנו פוגשים אותם בתוכניות הריאליטי השונות, כמו תחרות כשרונות, או כל פורמט חדש שרק זה עתה יצא מאריזות הניילון. אפילו לתוכניות על אוכל ובישול, כמו "משחקי השף" או "מאסטר שף", מגיעים מתמודדים שסיפוריהם האישיים מרתקים אף יותר מהבישולים שהם רוקחים במטבח, והם מספרים אותם בגילוי לב מרשים ובאומץ לא מבוטל.
אצל קבוצת אנשים זו, צעירים כמבוגרים, הסיבה היא לא רק הצורך להתפרסם, אלא הצורך לרפא פצעים, בעיקר נפשיים, והחשיפה לקהל הרחב, משמשת כמין תרפיה עבורם, כי כשאתה חולק ומשתף אחרים, וזוכה לתגובות תומכות, זה מקל על מועקות ומחסומים רגשיים, ואולי אף מרפא אותן. לקבוצה זו הצטרפה, רנא רסלאן, מי שהיתה מלכת היופי של ישראל בשנת 1999 בתוכנית "חשיפה" של חיים אתגר.
היא בעלת יופי אקזוטי ועיניים חולמניות ומבט רך ורומנטי, אולם מבט עם עוצמה ונחישות שבעצם אומר לאורך כל הראיון: זו אני, אלה הבחירות שלי, ודעת הקהל או מה יגידו עליי, לא מעניינים אותי כהוא זה. ברמיזה מאוד ברורה, היא בעצם תוקעת אצבע בעינה של התקשורת בישראל שבזמנו, כאשר נבחרה למלכת היופי, אותה תקשורת עשתה מטעמים מבחירתה וחזרה והדגישה את העובדה שרנא היא ערביה. היא סיפרה שכאשר נשלחה לייצג את ישראל בתחרות מלכת היופי הבינלאומית, עברה בידוק בטחוני קפדני בנמל התעופה, שלא כמו דוגמניות ישראליות אחרות. בערך באילו המילים היא אומרת: לא ייתכן שאני מצד אחד אייצג את ישראל, ומצד שני לא יתייחסו אליי כאזרחית שוות זכויות.
מזכיר לכם משהו? הספורטאי שהביא לנו מדליית זהב רק לפני מספר ימים ארטיום דולגופיאט, מצד אחד מייצג את ישראל בתחרות בינלאומית כל כך חשובה, אך אם הוא רוצה להינשא לבחירת ליבו, חוסמים אותו כי חברתו היא גויה. רנא הזכירה לנו שוב את הבעייתיות שקיימת בארץ בהתייחסות האמביוולנטית כלפי ישראלים, שומרי החוק ומשלמי המיסים, שלא נהנים משוויון זכויות מלא רק כי הם לא יהודים. מישהו שם במשרד הפנים ומשרד הדתות צריך להתעורר.
חיים אתגר בתוכניתו, מתמקד בסיפורה האישי של רנא. מילדה שגדלה בעוני בחיפה, היא הפכה למלכת יופי, ואחרי בחירתה נישאה למיליארדר מדובאי וחיה חיי עושר ופאר ראוותניים שהיא לא מתנצלת עליהם. להיפך, בלי שמץ של ענווה, היא מציגה בפנינו את אוסף תכשיטיה, בגדיה, נעליה וארנקיה. היא מדגישה בפני אתגר שמה שהוא רואה, זה רק פסיק מכול העושר שבו היא טובעת. לאורך כל הפרק, זה די בולט, שאותו "שייח" עשיר לו נישאה, לא הגשים עבורה את מימושה של אהבה מן הסרטים, על אף כל הפאר וההדר מסביבה.
היא לא נראית מאושרת יותר כי יש לה מיליון זוגות נעליים של מיטב מעצבי האופנה. היא לא מאושרת, ולא בגלל שהיא חיה בתוך חברה מוסלמית עם כללים נוקשים עד כדי כך, שהיא פוחדת לדבר על בן זוגה או אפילו להזכיר את שמו. היא אפילו השלימה עם אורח החיים הזה ועם המנהג המקובל שצריך לכבד את הגבר ואת רצונו ודרישתו לשמור על פרטיותו.
היא לא מאושרת בגלל סיבה אחת ויחידה, שהיא לא יכולה ללדת. זה אמנם הוצג כסוד הגדול של הנסיכה רנא ראסלאן שנחשף לראשונה בתוכנית, אבל בינינו? לא קשה לנחש סוד כזה כשמדובר באישה בגילה שעדיין לא ילדה, ועוד חיה בחברה שבה זו מצווה להביא ילדים לעולם.
אני התרשמתי שהיא עד כדי כך אומללה בגלל עקרותה, שהיא אפילו אדישה לאפשרות שהבעל ייקח אישה אחרת שתוליד לו ילדים. היא מדברת באדישות מוחלטת על עושרה, כי מה הם עוד זוג נעליים או ארנק של גוצ'י, לעומת הסיפוק של כל אישה ללדת ולגדל ילדים? אני משערת שזו גם הסיבה שאת חוסר הסיפוק הזה היא מחליפה בסיפוק אחר, של קניות מטורפות ורכישת מותגי אופנה, ששוויים עולה אפילו על רכישת בתים ומכוניות יוקרה.
במקום עוד סיפור על מתחזה נוכל שחיים אתגר רץ אחריו ברחובות העיר על מנת לתפוס אותו על חם, קיבלנו גירסה נוספת ואחת מני רבות של אגדת הילדים "סינדרלה", עם סוף חמוץ, על אישה שאומרת שיש לה הכול ובעצם אין לה כלום.