"מה קרה בלילה", עם לואי ת'רו, כאן 11

אף על פי שבדוקו הראשון על תקיפות מיניות באוניברסיטת ייל הוא קצת מפספס את המטרה, אבל היי, זה לואי ת'רו.

לואי ת'רו חזר. משלומפר כתמיד, חולצות יד שנייה מכופתרות עד הגרון, ערימת שיער על הראש שלפני תספורת זקוקה קודם לדילול במכונת גיזום דשא, וחריפות שכל מהולה בעדינות ובעיקשות לרדת לעומק עמקי הנושא או האדם שלפניו. איזו הופעה. איזה עיתונאי. איזה תענוג.
בדרך כלל ת'רו מגיח לאמריקה לבחון את מנהגיו של הענק המוזר הזה, ובדרכו המהורהרת והסבלנית חושף אותם בפני הצופה. ב"מה קרה בלילה", באופן נדיר, ת'רו לא מבריק בבחירת הנושא שלו, אבל ת'רו הוא ת'רו: גם מהלימון הזה הוא מוציא לימונדה.

הפעם פוגש ת'רו את זאיף קאן, סטודנט באוניברסיטת ייל, שמואשם על ידי חברתו ללימודים בכך שאנס אותה בשעה שהייתה שיכורה. במשפט הפלילי שנערך לו זאיף מזוכה מאשמה. אלא שחוקי אוניברסיטת ייל מחמירים יותר מהדין הפלילי, ובכירי האוניברסיטה קובעים שזאיף לא הקפיד על הקוד ההתנהגותי הנדרש מתלמיד ייל ומרחיקים אותו מהלימודים.

ת'רו בודק מהו הקוד המחמיר, מצטרף להרצאת חובה לסטודנטים חדשים בעניין התנהגות מינית, אבל בסטנדרטים של ת'רו, שחושף את אמריקה המוזרה, כל אלה “רגילים" מדי. שפויים מדי. גם הוא מודע כנראה לרזונו של הלימון שבידיו, אבל בהיעדר חומרים הוא נאלץ למלא את הפרק בשיחה עם זאיף קאן, בניסיון ללמוד את גרסתו ואם אפשר לקעקע אותה.

הוא מצליח במידה מסוימת, וגם חושף חומרים שבית המשפט ככל הנראה לא הניח עליהם את ידו, אלא שכאן הוא ממלא את תפקידו של תובע באולם בית המשפט. לא את תפקידו של לואי ת'רו. לא לטובת אלה זימנו את לואי ת'רו מקצה העולם אל הסלון שלנו. ועדיין קשה שלא להתפעל מהסבלנות, מהקשב העמוק, מהחריפות שלא מניחה לאף פרט לברוח. אח, לואי, כמה טוב שבאת הביתה.

לראות או לוותר: לראות. אחד כמו לואי לא רואים כל יום.

"חיפוש לילי", חדש על המדף, סלקום TV

בחרתי ב"חיפוש לילי", כי לפי התקציר הוא הזכיר את “מרדף חצות" הגאוני. אב קשוח (ג'יי קיי סימונס, "אוז"), שאת חייו בילה בדילוגים בין מדינות בענייני רכש גלובליים מסתוריים, מגיע ללוס אנג'לס לחפש אחר בתו שנעלמה. לחיפוש הוא נאלץ לצרף את האקס הרכרוכי שלה, טיפוס מבוהל, מגושם, חסר ביטחון עצמי, שבעיקר מפחד מהאבא.

החיכוך בין שני הטיפוסים הכה שונים אמור לספק את ההומור במהלך החיפוש אחרי הבת, ולדקות ספורות, ובאופן מגושם הוא מצליח לעשות זאת. אלא שכעבור שבע־שמונה דקות בערך מתחילת הסרט, כאילו הגיעה איזו הוראה מלמעלה, כל פוטנציאל לרבע חיוך או לאיזה פיתול משעשע בעלילה נדחק ונמחק ומושלך החוצה, ובמין איזו תפלות משמימה צולע הסרט משלב לשלב, ואט־אט הולכת ומתגבשת השאלה למה בכלל צילמו אותו.

גם הסיום משמים וצולע ככל הסרט, ואני מספלייר אותו כאן בפירוט כדי שלא יימצאו התם או התמה שבכל זאת יתפתו לצפות בו: הבת לא נחטפה בכלל אלא יצאה לסרט. האב הקשוח והאקס הופכים חברים טובים - האב מחדיר מעט קשיחות באקס, האקס מרכך מעט את האב. היחסים בין האב לבת משתפרים. וצוות הצילום וההפקה והעריכה מוחק את הסרט מקורות החיים שלו. מי אמר “מרדף חצות"?

לראות או לוותר: לא סתם לא לראות. לברוח