הצעד מבריק של ההפקה: רבים מהגולשים מתלוננים על ערוץ 13 שלטענתם, הרס את פורמט "האח הגדול", והוא האשם העיקרי בקריסתו. הסיבה - מניפולציות מכוערות שהוא עושה. למשל: תרמית ההדחה של ג'קו אייזנברג לפני מספר ימים, שעוררה זעם רב. מגיבים רבים אף דרשו לתבוע את "רשת" על התרגיל המסריח שעשו לו, כאשר החליטו לתת לדיירים את האפשרות להדיח (במקום לצופים, כנהוג בפורמט). דווקא אצל הצופים ג'קו זכה לפופולריות, ומכאן, האכזבה והכעס שלהם על עיוות הפורמט והכללים שלו.

אני מודה שג'קו היה ברשימת הפיינליסטים שלי, ואף אני הופתעתי והתאכזבתי מהדחתו. אצל חלק מהצופים הוא נתפס כעוף מוזר בגלל רגישותו ופגיעותו, שלדעתי הן לגמרי מוצדקות לאור השיימינג שחווה בעבר על ידי ציבור אכזר (אוהו, כמה אנחנו טובים בלהיות אכזריים לפעמים), או לאור הטראומה שעבר כילד כאשר חזה במותו של אביו, דבר שכנראה עיצב את דמותו ואישיותו, ואף שימש חומר לשיריו.

טיטי איינאו, ג'קו אייזנברג (צילום: באדיבות רשת 13)טיטי איינאו, ג'קו אייזנברג (צילום: באדיבות רשת 13)

סיפורו האישי נגע לליבי, אבל מעבר לזה ראיתי בו אדם איכותי ומיוחד (יותר מכמה דיירים שעדיין נמצאים במשחק). בפרק של אתמול כשאמר לטיטי שלא בא לו לשבת לאכול עם כולם, יכולתי להזדהות איתו. מה לו ולחבורת מקרקרות חנפניות שרצות לנחם את מירי ולעטוף אותה בהרבה אהבה באופן פתטי ולא אמין בכל פעם שהיא בוכה ונעלבת (גם ללא סיבה נראית לעין). מה לו ולשאר הדיירים שמה שמעניין אותם זה "לדפוק לוקים", במקום להתעסק עם נושאים מהותיים וחשובים יותר, כפי שהוא התבטא פעם, ובצדק. גם החיבור שלו לאורן, שלפי התרשמותי שימש לו עוגן מסויים בבית, היה מיוחד ויוצא דופן. לא חשבתי שיווצר חיבור כזה, כי אם אני מנחשת נכון, שניהם באים משני צידי המתרס הפוליטי. גם אורן מצידו הרגיש כלפיו חיבה מיוחדת, ועובדה שהוא בחר בו להישאר בבית על פני רומי.

אני לא פסיכולוגית, אבל ההגיון הפשוט אומר שכמי שחווה בעבר חרם ציבורי, ג'קו כנראה איבד אמון בבני אדם, עד כדי כך שהוא לא יודע איך לקבל מהם אהבה וליהנות ממנה. באורן חזן הוא דווקא זיהה את הכנות והיושרה, ואני יותר ממשוכנעת שאם הוא היה נקלע לעימות עם אורן, הוא אפילו לא היה נעלב ממנו, כי גם ז'קו, כמו אורן, היה כן ואמיתי, ורחוק מלהיות צבוע כמו כמה דיירים אחרים.

עם כל זה, מה שעשתה ההפקה ב"תרמית ההדחה" של ג'קו שייזכר לשימצה, היה גאוני. בואו לא נשקר לעצמנו. הרי כל מי שמודח מהמשחק, מרגיש נעלב עד עמקי נשמתו, ולא משנה כמה הוא ינסה לשכנע שלא כך הדבר. למשל, כמו שציפי רומנו שמחה וצהלה כאשר הודחה, ולי קשה היה להאמין לה. לפחות דנה רון היתה כנה ולא הסתירה את אכזבתה והודתה שהיא הופתעה לחלוטין. גם אייל ברקובר לא הסתיר את אכזבתו ולא עשה הצגות שהכול סבבה.

אורן חזן, דנה רון (צילום: צילום מסך ערוץ 13)אורן חזן, דנה רון (צילום: צילום מסך ערוץ 13)

העלבון בהדחה צורב בעיקר בגלל שכל מי שנכנס לאח הגדול יודע שמדובר בהצבעות של אלפי אנשים או יותר - ואלו תלויות בהחלטה שלהם אם הם אוהבים אותך או לא. ג'קו יכול לפחות לנחם את עצמו בכך שמדובר רק בקומץ קטן מתוך הבית שהדיחו אותו, והוא מספיק אינטליגנטי וכן עם עצמו בשביל להבין למה. הוא יודע שהוא לא ניסה להתחבר אליהם כפי שאימו האיצה בו לעשות, כי הוא לא מצא איתם שפה משותפת ונראה לגמרי שלם עם ההחלטה שלו לתפוס מהם מרחק. בניתוח עצמי הוא יכול להגיד: אוקיי, לפחות לא הודחתי על ידי ההמונים, אלא על ידי שניים, שלושה. כלומר, בשביל מישהו רגיש ושברירי כמו ג'קו, שהרשתות החרימו בעבר, ההדחה שלו על ידי אותו קומץ הרבה פחות מכאיבה ופוגעת.

הייתה חשיבה מחוץ לקופסה מצד ההפקה כשאימצה את מודל ההדחה של "הישרדות". חשיבה כזאת היא חיונית, על מנת לא להמאיס עלינו סופית את הפורמט. אני לא יודעת מה היה המניע האמיתי של ההפקה לבצע תרמית כזאת, אבל גם אם הם לא ניתחו כמוני את התוצאה, בסופו של יום: מעז יצא מתוק. מה שמזכיר לי אימרה הודית ששמעתי באחד הסרטים: לפעמים אתה עולה לרכבת שלא נוסעת ליעד שרצית, ודווקא אז, אתה מגיע למקום שבו יהיה לך טוב. 

ובנימה אופטימית זו, אני לא יכולה שלא לתהות מה חשבתם על הנאום הצדקני של מירי אתמול על כמה חרם הוא דבר איום ונורא, בעוד היא מפמפמת לחבורת המעודדות מסביבה, שהיא לא תשב לאכול בשולחן עם אורן חזן.