אחת משתי הדמויות המרכזיות בסרט היא בן, שבהיותו בן 17, בשל משיכתו לנער אחר בישיבה, נשלח בידי רב הישיבה לטיפול המרה עקב מה שנקרא “נטייתו הרעה והחולנית".
גם במהלך מה שנקרא "הטיפול", חזרו ואמרו לו במהלך השנים כי הוא אדם רע, ושהתחושות שעולות בו הן רעות וחולניות. רק שנים מאוחר יותר, אחרי שעזב את הדת והחל ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה, התברר לו להפתעתו כי הטיפול הוא הרעה החולה, וכי השימוש בו נחשב מסוכן ופסול.
בן, כיום הומוסקסואל מוצהר, פעיל במאבק למען החוק האוסר על טיפולי המרה בארץ. לעומתו לב, גבר חרדי בגיל העמידה המתגורר בבית שמש, גרוש ואב לשישה ילדים, הנחשף באומץ מול המצלמה, מודה במשיכתו לגברים, אך אינו מוכן לחיות כהומוסקסואל.
טיפול ההמרה הפרטני והקבוצתי שהוא לוקח בו חלק הוא לגביו המקום היחיד שמאפשר לו לבטא את תחושותיו, ומעניק לו מרחב של מנוחה והקלה. לב רוצה בטיפול ומתקומם נגד מי שמבקשים לקחת אותו ממנו. כמו בן, ורק הפוך בדעותיו, הוא משתתף במאבק המתנהל בכנסת, כאשר הוא מתנגד בכל תוקף לחוק המאיים לגזול ממנו את המרחב הדל המספק לו הקלה.
אהדתו של צופה חילוני ליברלי נתונה מלכתחילה ל"צד" של בן. אבל ככל שהסרט, שנעשה במהלך שנתיים וחצי, מתקדם, הולכת ומתבררת עמדתו של לב, ומתבררת גם הלגיטימציה שלה: מדוע, אומר לב לצופה, וגם לוועדת הכנסת שדנה בחוק, אם אני אדם בגיר המונע במלוא כוחותיי השכליים, שתישלל ממני הזכות לקבל את התמיכה שאני מעוניין בה. מי אתם, הוא אומר לחברי הכנסת, שתתערבו בחיי הפרטיים ובבחירות שאני בוחר בהם?
טענותיו של בן נגד טיפולי ההמרה הן רבות־עוצמה. הניסיון לשטוף את מוחו של קטין שחייו מתנהלים בתוך בועה חרדית מאז שבא לעולם ולומר לו כי נטיותיו רעות ובעצמו הוא אדם רע עתיד להביא עליו רק ייסורים וגם הוביל לניסיונות לפגיעה עצמית.
התרעות פיקוד העורף