שנת תשפ"א הסתיימה עם בשורה גדולה ומשמעותית עבור חובבי "סיינפלד": נטפליקס הודיעה בשבוע שעבר כי כלל פרקי הסדרה יעלו החל מה-1 באוקטובר לממשק שלה ויהיו זמינים לצפייה. לכאורה, לא ברור מה החדשות הגדולות: הסדרה ירדה משידור לפני 23 שנים, ומאז הוצפנו בשידורים חוזרים שלה כמעט בכל ערוץ אפשרי. אלא שבשנים אחרונות נטפליקס הצליחה לייצר תור זהב מחודש עבור סדרות ששודרו מזמן והפכו שוב זמינות לצפייה, מה שמעלה את השאלה האם גם הסיטקום הגדול של שנות ה-90 עומד בפני קאמבק היסטרי והיסטורי.

הסיטקום הגדול של שנות ה-90? הסופרלטיב הזה מספר חלק מהסיפור. בזמן שידורה, הקונצזוס ברחוב התרבותי (אם יש את "הרחוב הספורטיבי", למה שלא יהיה גם רחוב תרבותי?) היה ש"סיינפלד" היא הסדרה הקומית הגדולה והחשובה של כל הזמנים, כזו שפרצה את גבולות הז'אנר וניתן להשוות אותה ליצירות תרבות גבוהות. אמנם את פרס האמי לסדרה הקומית היא הפסידה באופן כמעט קבוע, למעט זכייה אחת ב-1993, לטובת "פרייז'ר", אך בדירוגים של מגזיני הטלוויזיה והתרבות השונים היא תמיד הגיעה למקום הראשון.

אבל, בשנים האחרונות משהו השתנה. ומה שהשתנה היה בעיקר המעמד לו זכתה הסדרה שחלקה עם סיינפלד את ערב השידור של NBC בימי חמישי של אמצע הניינטיז – "חברים". אמת, "חברים" הייתה מאוד פופולרית גם בזמן אמת, אך לאורך השנים הבון טון הממסדי היה שמדובר בסדרה טובה, אך לא כזו שחשיבותה התרבותית משתווה לזו של סיינפלד. בשנים האחרונות, כאמור, דברים השתנו. כש"חברים" עלתה לשידור בנטפליקס, דור שלם של צעירים גילה אותה לראשונה, ודור שלם של כאלה שהיו צעירים לפני 20 שנה גילה אותה מחדש. 

עם המספרים אי אפשר להתווכח: "חברים" הפכה לאחד התכנים הנצפים ביותר בנטפליקס בכל העולם. מדובר ברשת ששמה הפך למילה נרדפת למהפכה הטלוויזיונית של העשור האחרון, שמתיימרת להציג סרטי וסדרות מופת עדכניים וחדשניים, ובסוף הסיטקום הישן ההוא עקף את כולם בסיבוב. ואז הגיעו פרק האיחוד המדובר, והשמועות על רומן שהיה או לא היה בין ג'ניפר אניסטון לדיוויד שווימר, והעולם כולו נסחף בקדחת "חברים", קצת בדומה לתחייה המחודשת לה זכתה להקת קווין בעקבות הסרט "רפסודיה בוהמית". פתאום נוצר מצב חדש: אמרת סיטקום – אמרת "חברים". ומי נשאר מאחור? ניחשתם נכון.

''חברים'', האיחוד (צילום: צילום מסך: HBO)''חברים'', האיחוד (צילום: צילום מסך: HBO)

אז האם עכשיו, כש"חברים" יצאה מנטפליקס ו"סיינפלד" מגיעה למלא את החלל, הסדר הישן ישוב על כנו ודור המילניאלז יתאהב בג'רי ובחבריו וידקלם "דיס פרצלס אר מייקינג מי ת'ירסטי" או את מונולוג "הים זעם באותו היום" של ג'ורג' בפרק הביולוג הימי? בכלל לא בטוח. ייתכן מאוד שדווקא הסיבוב המחודש יתגלה דווקא כסכין שישחט סופית את הפרה הקדושה.

עד לא מזמן, לכפור בגדולתה של "סיינפלד" היה שווה ערך ללזלזל בחשיבותם של הביטלס (וגם זה כבר קורה היום בחוגים תרבותיים מסוימים). בשנים האחרונות, שוב, התמונה משתנה. פתאום "סיינפלד" נראית למבקרים בני זמננו מעט אנכרוניסטית: לבנה כמעט לחלוטין, ובעלת יחס בעייתי מאוד לנשים (פרק שלם שמוקדש לשדיים של טרי האצ'ר), ללהט"ב (פרק "היציאה מהארון" המפורסם) ולקבוצות אתניות שונות (משפחת קוסטנזה המורחבת, באבו הפקיסטני, פופי האיטלקי ועוד רבים וטובים). המיזנטרופיות המפורסמת, שבזמן אמת הקנתה לסדרה את תהילתה, נראית פתאום לקהלים רבים כפחות רלוונטית. וצריך לזכור גם את ההסתבכות ההיא של מייקל ריצ'ארדס, הלא הוא קריימר, בהתבטאות גזענית, וגם ג'רי עצמו אמר בשנים האחרונות כמה משפטים שמוטב היה שלא היו נאמרים.

הסנגוריה תוכל להציג כמה טיעונים לא רעים: למשל איליין בניס – דמות של אשת קריירה עצמאית שאפילו לא רוצה להביא לעולם ילדים, נושא שהסתבר לאחרונה שהוא טאבו גם בישראל של 2021 ולא רק בניו יורק של 1995. היא תוכל לשלוף גם כמה פרקים שעוסקים באופן רפלקסיבי ומודע לעצמו באותן סוגיות בדיוק, ומוציאים דווקא את הגיבורים הלבנים באופן רע – למשל "האישה הסינית", בו ג'רי מתאהב באישה בשם דונה צ'אנג בגלל שמה שמצלצל סיני, ומתאכזב לגלות שהיא סתם בחורה לבנה מקווינס. חוץ מזה, בסוף הם נענשים על כל חטאיהם הרבים וגומרים בכלא. ובכל זאת, רוח התקופה היא לנתץ את המיתוס ושמו סיינפלד.

הקאסט של ''סיינפלד'' (צילום: באדיבות יס)הקאסט של ''סיינפלד'' (צילום: באדיבות יס)

לפני כשנתיים ערך כותב שורות אלה סדרת ראיונות עם מעריצי "סיינפלד", בני 25-30 שגילו את הסדרה הרבה אחרי שירדה משידור, ושאל אותם איך ניתן לאהוב ב-2019 סדרה שנופלת לא פעם לגזענות, סקסיזם או להט"בופוביה. התשובות היו זהות למדי וחזרו על שלוש נקודות: הראשונה – לא שופטים קומדיה באותם כלים ששופטים ז'אנרים שנחשבים רציניים יותר. השנייה – היחס לסדרה מהעבר לא צריך להיות מחמיר כמו לתוצר עכשווי. השלישית, והחשובה מכולם – "סיינפלד" היא הסדרה האהובה עלינו. אנחנו זוכרים איפה היינו כשגילינו אותה ומה היה הפרק הראשון שלנו (במקרה שלי: "הלימוזינה" מעונה 3 – ג'רי וג'ורג' מתפלחים להסעה שמיועדת למנהיג התנועה הנאו-נאצית), היא הייתה שם בשבילנו ברגעים הקשים ומסמלת עבורנו ילדות ונוסטלגיה. לכן, נמחל לה על כל מגרעותיה ונמשיך לאהוב אותה בחדווה. טיעונים הגיוניים ואף לגיטימיים, אך האם הם יעזרו לרביעייה הניו יורקית לצלוח את חצי הביקורת שיופנו כלפיה עתה ביתר שאת? בחודש הבא נגלה.