"העיתונאי": סיפורו של ח'אשוקג'י, אבל בדרך הקשה, המתישה והמשעממת ביותר

יוצרי “העיתונאי" בחרו בדרך הארוכה, זו שעושה את העיקוף הגדול ולוקחת כמעט שעתיים, לספר לנו את סיפורו של האיש. הנה מה שלמדתי עליו לפני השליש האחרון שבו צפיתי תוך כדי נמנום: בלי לפגוע בזכרו של ג'מאל ח'אשוקג'י, אללה ירחמו, הוא לא היה חכם גדול. הוא שאף לטוב, לסעודיה מתקדמת, שחופש הביטוי בה רב יותר, שאף גם לבקר את השלטון האבסולוטי שבה, ועשה את כל אלה בלי לחשוב על הסיכונים לעצמו ולמשפחתו.

בבית חיכו לו רעיה אוהבת וחמישה ילדים וילדות (אם לא טעיתי בספירה) צעירים, אבל ח'אשוקג'י חשב שהעובדה שהוא מקורב למלך ולכמה מ־57 הנסיכים יורשי העצר החביבים מאפשרת לו לנשוך בקרסוליהם והם ידגדגו אותו בעורף והוא יגרגר בהנאה והם יגידו: אויש, תראו איזה חמוד.

בסוף תפס ח'אשוקג'י שהוא עלה לכולם במולדתו על העצבים והאדמה מתחילה לבעור תחת רגליו, ובהחלטה של יום עלה על מטוס והסתלק מסעודיה. את משפחתו הזועמת עליו השאיר מאחור ולא ראה אותה יותר עד מותו. גם מרחוק, כשהסתובב בין טורקיה, קנדה וארצות הברית, המשיך לעצבן מרחוק את שליטי סעודיה במאמרים ובראיונות שבהם תבע יותר חופש וקדמה לתושבי מולדתו, ואז הראה בפעם האחרונה עד כמה הוא מנותק מקרקע המציאות. אשתו התגרשה ממנו, ילדיו התנכרו לו, ואחרי שנים של בדידות בניכר מצא ח'אשוקג'י הבודד והעגום את חדיג'ה, אהבה חדשה שהשיבה את השמחה לחייו. הם קנו דירה באיסטנבול, וגם הספיקו לקנות כורסת טלוויזיה, וביקשו להינשא זה לזה.

לטובת הנישואים נזקקו למסמך המאשר את רווקותו של ח'אשוקג'י, ולשם כך הראה העיתונאי פעם נוספת עד כמה הוא תמים ומנותק מקרקע המציאות. הוא נכנס לקונסוליה הסעודית באיסטנבול וביקש מסמך כזה. כדי להבין את מידת התבונה שבמעשה, הקורא מוזמן להיזכר באחד מסרטי “מת לחיות", שבו ברוס וויליס נשלח עירום להארלם, כשעל גופו שלט גדול הנושא את הכתובת “אני שונא שחורים". ורק שח'אשוקג'י לא ידע להרביץ כמו ברוס וויליס ולצאת בריא לסיקוול הבא. בקונסוליה תפסו מיד מי הדג השמן שקפץ להם לתוך הרשת, ואמרו לו, “בשמחה, אדון, בשמחה, רק שלוקח כמה ימים, אז תבוא בבקשה עוד שבוע והכל יהיה מוכן בשבילך".

עוד פרטים על הרצח ועל הוצאת הגופה מהקונסוליה נחשפו, ומה נעשה שם בדיוק בחדר הישיבות בקונסוליה - קרוב לוודאי שלא נדע. בטוח שלא נדע מתוך הסרט “העיתונאי", שעיקר תרומתו לנו היא באורכו הבלתי נסבל. אפשר היה לקצר אותו ל־45 דקות וקרוב לוודאי שאף לא צופה אחד היה משגר מייל נזעם למערכת.

# לראות או לוותר: לא לראות. כמעט לא מחדש, לא מעניין אפילו ככדור שינה.