"לוציפר״, עונה 4, נטפליקס

לא שאני מחפש להסתבך איתו, אבל אם זה השטן, הגיהינום לא יכול להיות מקום לגמרי רע. אמרו לי "אתה חייב לראות את הסדרה, העונות הקודמות היו מצוינות, תראה את העונה החדשה". אז ראיתי כמה פרקים. אחרי שלוש דקות הבנתי שמדובר בקשקוש, אבל לשם ההגינות - וגם מהפחד, בכל זאת מדובר בשטן - המשכתי לצפות בעוד שלושה פרקים, והתחושה לא השתנתה. קשקוש בלבוש.

למי שמתעקש, לא צריך לראות את כל הפרקים כי כולם זהים לחלוטין זה לזה. הבלשית, דטקטיב דקר היפה, שמנסה לפענח את התעלומה התורנית, מחזיקה על הפנים את אותה הבעה של אוי ואבוי, כזו של יונית לוי עם הראש באלכסון והגבות הצפופות כשהיא מבשרת לנו על עוד קטסטרופה בעולם.

לוציפר, שבעניין שלה ממש חזק, מתרוצץ לה בין הרגליים, מעצבן אותה, אומנם מביא לה טיפים חזקים לפתרון התעלומה, ורק שאינו מוציא משפט אחד נורמלי מהפה. הבן שטן הזה מתבדח בלי הפסקה, פולט את החוכמות שלו בכפייתיות של מכונת ירייה, כשהבעיה הגדולה היא שאינן מצחיקות. קרש אחרי קרש נפלטים מפיו כמו במנסרה, עד שהצופה תוהה אם זו אחת משיטות הענישה בגיהינום: הרשעים נידונים לשבת לנצח בהופעה ולשמוע את ההבל הצחיח הזה.

על הדרך, עד שלוציפר ילכוד ברשתו את הדטקטיב, הוא נאלץ להסתפק בסקס עם הפסיכולוגית החרמנית שלו, מה שמעצים את התחושה שרעיונות בסיסיים טובים יש בסדרה הזו. רק דבר אחד חסר בה - תסריט. אם היו מחליפים את מי שכתבו אותה בכותבים שנונים באמת, היינו יכולים ליהנות מאחלה סדרה. במקום זאת אנחנו נידונים לחיות בגיהינום. אולי זה העניין השטני כאן - לצפות בקשקוש הזה.

# לראות או לוותר: לא לראות. עדיף גן עדן.