אם גדלתם בשנות ה־70 וה־80 (וגם אחרי כן, שידורים חוזרים, אתם יודעים) סביר להניח שבזמן שהייתם במכולת דמיינתם שהמוכר הוא דודלי, ואולי פנטזתם על בובה כמו רגע או חביתוש וחבר כמו פיסטוק.
כן, הרבה לפני שערוצי הילדים למיניהם הפכו לפסקול הטלוויזיוני של הדור הצעיר הנוכחי, שלמה ניצן, ציפי מור וספי ריבלין היו לכוכבי הילדים הגדולים ביותר בעידן שבו היה רק ערוץ אחד, והטלוויזיה הלימודית (שהפכה עם השנים לחינוכית) הייתה הבית החם והבלעדי של ילדי ישראל. אלה היו זמנים שבהם הטלוויזיה הייתה בשחור ולבן, קצב התוכניות היה יותר איטי, לא היו פרסומות והמסרים החינוכיים שהועברו לילדים לימדו דור שלם עזרה הדדית, חברות, נאמנות וזהירות מפני סכנות.
בימים אלה מציינים 40 שנה לעלייתה לאוויר של אחת מסדרות הילדים הפופולריות ביותר בישראל בשנות ה־80 - "בבית של פיסטוק", וזו הזדמנות לחזור עם יוצריה ומשתתפיה אל סיפור הולדתה, יצירתה והפיכתה לחלק בלתי נפרד מכל בית בישראל.
בטרם נגיע אל "בבית של פיסטוק", עלינו לחזור אל שנת 1975, עת החליטו בהנהלת הטלוויזיה הלימודית להגות תוכנית חדשה לילדים, "רגע עם דודלי", וחיפשו תחילה ללהק מישהי שתגלם את דמותו של רגע, בובה שהפכה לילד. הליהוק הגיע מכיוון בלתי צפוי.
"באותן שנים שיחקתי בהצגה 'טוב לאהוב', פרי יצירתו של דן אלמגור, ועשיתי שם קטע פנטומימה", נזכרת ציפי מור. "במקרה, באחת ההצגות נכחה מפיקה מהטלוויזיה הלימודית וחשבה שאני מתאימה בדיוק לדמות של רגע. היא הזמינה את כל החבר'ה של הטלוויזיה לראות אותי, וכיוון שהתפקיד שלי ב'טוב לאהוב' היה של פינוקיו כזה, הם הבינו שאני מתאימה".
מור מציינת כי לא היו לה מתחרות על התפקיד. "באותן שנים לא הייתה עוד בחורה בארץ שעשתה פנטומימה, וכיוון שלמדתי פנטומימה אצל ג'וקי ארקין, באתי מרקע של משחק וכמובן הייתי בלהקה צבאית, התאמתי להם".
לאחר שמצאו את רגע התפנו ללהק את התפקיד הראשי הבא בתוכנית, דמותו של דודלי, בעל חנות מכולת שבה מתרחשת מרבית העלילה. "לאחר לא מעט אודישנים", נזכרת מור, "נבחר השחקן רולף ברין לגלם את דודלי, אבל אז נכנסתי להריון והיו צריכים לחכות שנה עד שאחזור. בשנה הזו ברין עזב את התפקיד ובאודישנים הנוספים נבחר שלמה ניצן בתור דודלי, לאחר שהבוחנים ראו שיש בינינו כימיה והומור מעניין".
עד כמה התחברת לדמות של רגע?
"התחברתי מאוד. אמרו לי להתחבר לילד שבי וזה היה קל, כי אני מאוד מחוברת לילדותיות".
לא הפריע לך לאורך השנים שזיהו אותך בעיקר עם הדמות של רגע?
"רוב הזמן לא, אבל לפעמים זה כן הפריע, כי כשאתה רוצה לעשות דברים אחרים והילדים שגדלו על זה הם מפיקים בטלוויזיה, אז כשהם ראו אותי הדמות של רגע עלתה להם ישר לראש ולפעמים זה הפריע לי לקבל תפקידים. אבל רוב הזמן הייתי בסדר עם זה".
עד היום את מקבלת ריקושטים על כך?
"בטח! כל הזמן!".
כשבלימודית ניסו לחסוך
ליהוק נוסף, כמעין סייד־קיק לדמויות הראשיות של רגע ודודלי, היה פיסטוק, אדם תימהוני, חביב ומגושם שמסתובב כל הזמן במכולת ובשכונה ומיודד עם רגע. מי שנבחר לגלם אותו היה לא אחר מאשר ספי ריבלין - שחקן תיאטרון מצליח, כוכב הסאטירה "ניקוי ראש" וקומיקאי ידוע.
"ספי תמיד היה סוג של ילד, ילד חמוד ומצחיק", מספר חברו של ריבלין, יואל ריפל. "הוא היה הילד הכי מקובל בכיתה וכולם היו סביבו. הוא היה ילד מקובל כיוון שהוא ירד על עצמו ולא ירד על אחרים, ואת הרוח הזו הוא הביא גם לדמות של פיסטוק, שהייתה בנפשו". מור מוסיפה כי "ספי מאוד־מאוד התחבר לדמות של פיסטוק. הוא אמר לי שמכל התפקידים שהוא עשה, הדבר שהוא הכי אהב היה הדמות של פיסטוק".
ב־29 באפריל 1976 שודר פרק הבכורה של התוכנית "רגע עם דודלי", שהפכה להצלחה מהרגע הראשון. "בהתחלה לא ידעתי אם הסדרה מצליחה או לא כי הטלוויזיה הייתה בשנותיה הראשונות", נזכרת מור. "רק אחרי שיצאתי מהאולפנים ברמת אביב לרחבי הארץ ושמתי לב שכולם מכירים אותי, הבנתי שזה שוס".
"הייתי סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב והתחלתי לעבוד בלימודית בשנת הלימודים השנייה", נזכר הבמאי מוטי אבירם. "התגלגלתי לתוכניות הילדים והתחלתי לעבוד בתור עוזר הפקה ב'רגע עם דודלי', כשהבמאית הייתה יעל גרף הנהדרת. הייתה שם מפיקה נערצת עליי בשם שושנה צחור שקידמה אותי, כשבהמשך נתנו לי לביים פרקים. זאת על אף התנגדות הוועד של הלימודית, שלא רצה שמישהו חסר ותק וניסיון יקבל תפקידי בימוי".
אבירם מספר כי בניגוד לקצב הנוכחי, שבו מצלמים ביום צילום אחד בין שבעה לעשרה פרקים, בעבר דברים נראו אחרת לגמרי. "לקח לנו שבוע ימים לצלם פרק אחד. במונחים של היום זה מטורף! הפער הוא עצום. זה לא שהתבטלנו, אלא רמת הדיוק וההקפדה הייתה מטורפת".
"'רגע עם דודלי' הייתה באמת פורצת דרך והגדירה את היחסים בין מבוגרים לילדים בטלוויזיה הלימודית של אותם ימים", מסביר ד"ר יובל גוז'נסקי, מחבר הספר "מדודלי לדיגיטלי: 50 שנות טלוויזיה לילדים בישראל" ומרצה וחוקר מדיה לילדים במכללת ספיר. "היה את דודלי - המבוגר, המחנך והאחראי - שהוא מוכר בחנות ולא בעל משפחה, בניגוד למודלים הנוכחיים לגיל הרך שבהם יש אבא, אמא, סבתא וקרוב משפחה. ב'רגע עם דודלי' המבוגר האחראי הוא לא מישהו מזוהה בדיוק, לא ברור מה הוא, אבל הוא דמות חינוכית של הממסד שמדריכה את הילד מה צריך לעשות נכון, ולכן הסדרה עיצבה את דימוי המבוגר בטלוויזיה הלימודית לילדים, וזו אחת הסיבות להצלחתה".
התוכנית "רגע עם דודלי" שודרה בהצלחה במשך ארבע עונות ו־24 פרקים, והורדה מלוח השידורים ב־23 בדצמבר 1981 מסיבות כלכליות. "בטלוויזיה הלימודית הבינו שכל יום צילום הוא תקציב עצום, כשכל פרק מצריך לא מעט ימי צילום. ללימודית כבר לא היה כסף להשקיע בכך ונאלצו לצמצם הוצאות", מסביר אבירם.
ואז, כשמנהלי הלימודית חיפשו תוכנית חדשה בתקציב זעום, הבריק אבירם עם הרעיון הנכסף: ספין אוף. "בלימודית רצו לחסוך בהוצאות ולהפיק פרק ביום צילום אחד, ואז הגיתי את הרעיון לקחת דמות אחת מ'רגע עם דודלי' ולבנות עליה תוכנית חדשה", מסביר אבירם. "הצעתי לקחת את פיסטוק בתור דמות ראשית, כי ב'רגע עם דודלי' פיסטוק מגיע תמיד משומקום לחנות של דודלי ועושה שם דברים מטורפים. כיוון שאף אחד לא ידע מאיפה הוא הגיע, החלטנו לצלם תוכנית על הבית הקטן שממנו הוא בא - ומשם להתפתח".
מה היה הקו העלילתי בספין אוף?
אבירם: "היה ברור לנו שאנחנו רוצים להבדיל בין 'רגע עם דודלי' לבין התוכנית החדשה, אבל לשמור על אותם ערכים חינוכיים".
מור: "כל הקטע של פיסטוק היה שהילדים יבינו את הערכים דרך האבסורד שלו. לשחק עם ספי היה נהדר וכיף, מאוד נהניתי והוא היה לי מאוד נוח, כמו אח גדול".
קצת אנרכיזם בריא
כיוון שגם הפעם הוועד התנגד לכך שאבירם הצעיר יביים את תוכנית הדגל של הלימודית, הוא וחברתו יעל גרף, שביימה את 'רגע עם דודלי', הגו פתרון. "יעל הסכימה לתת 'כיסוי תחת' פורמלי מול הוועד לבימוי שלי", מספר אבירם, "לכן כתוב שם שהיא הבמאית ולי נתנו קרדיט של בימוי שחקנים. זה היה רק בשביל לסתום להם את הפה". גרף עצמה מבהירה כי "מוטי אבירם היה הבמאי של חלק הארי של הסדרה ומכיר את כל צפונותיה".
למעשה, עוד בטרם ירדה "רגע עם דודלי" מהאוויר החלה הלימודית, ביולי 1981, לשדר את "בבית של פיסטוק". כך שבמשך כמה חודשים שתי הסדרות כיכבו במקביל על המסך. "זה רק העצים את הפופולריות של 'בבית של פיסטוק'", מציינת מור.
עם כותביה של התוכנית נמנו יואל ריפל, חנן פלד ואילנה לופט, כשלאורך הסדרה השתתפו בה שחקנים אורחים, בהם יעקב בנאי, אריה אליאס, רחל אטאס, גדעון זינגר ויוני חן. "היה בסדרה הזו סוג של תמימות", אומר ריפל. "משהו שהוא בין המצחיק והמסוּבב של ספי, לבין תכנים עם מסר שניתנו בצורה מאוד מיוחדת. זו הייתה תמימות שאני לא חושב שהיא בת זמננו".
חנן פלד מוסיף כי "מה שייחד את התוכנית הזו הוא העובדה שספי ריבלין היה שם ולכן היה בה משהו קצת אנרכיסטי, כי ספי היה אדם חסר תקנה, ופיסטוק היה אדם חסר גבולות ומנותק מהמציאות ועשה דברים מהדמיון הפרוע שלו, וזה התלבש היטב עם הדמות הילדותית שגילמה ציפי. הם היו צמד מופלא שהשלים זה את זה. ספי וציפי לא היו טקטיים אלא מאוד חופשיים בהומור שלהם, וההומור האבסורדי הוקרן לקהל וזה כבש את המסך בימים ההם".
את שיר הפתיחה של התוכנית כתבה לאה נאור והוא הולחן בידי נורית הירש ובוצע על ידי אילנית. במרוצת השנים הפך שיר הפתיחה לאחד משירי תוכניות הילדים האהובים בכל הזמנים. "באותם זמנים הייתי באה כמעט קבוע לטלוויזיה הלימודית כדי להקליט פתיחים לסדרות", נזכרת אילנית. "ההבדל הוא ש'בבית של פיסטוק' ו'פרפר נחמד' הולחנו במיוחד עבורי על ידי נורית הירש למילים של לאה נאור, ושאר הפתיחים היו תרגומים למנגינות שהולחנו בארץ מוצאן של הסדרות".
גוז'נסקי מבהיר כי "כיום כמעט אין פתיחים לתוכניות, כי הקצב כל כך מהיר שאם תיתן פתיח של דקה איבדת קהל. ב'בית של פיסטוק' היה פתיח של דקה וחצי, והמטרה הייתה לאותת לילדים שהגיעה התוכנית שהם אוהבים ולקרוא להם לבוא לצפות בה".
כמו ב"רגע עם דודלי", גם ב"בית של פיסטוק" אחת הסיבות להצלחת הסדרה נזקפת לזכות הדינמיקה המיוחדת שנרקמה בין מור לריבלין. "כשאתה עובד עם ספי אז אתה יכול לבוא בבוקר וכולם עוד חצי רדומים, אבל הוא כבר משתטח על הרצפה ומספר לך בדיחות. זה היה כיף, למרות שראיתי אותו גם במצבים שונים", נזכרת מור. "זו הייתה תוכנית פחות מורכבת מ'רגע עם דודלי', כי זה בעיקר היינו ספי ואני ואלתרנו הרבה. אומנם היה תסריט, אבל יצאו לנו הרבה אלתורים והשאירו את זה בעריכה כי כל אחד מאיתנו הכיר את הדמות ממש טוב.
"בחזרות עשינו מה שכתוב בתסריט, אבל ספי אמר לי 'תקשיבי, כל דבר שאומרים לך תגידי 'בסדר', וברגע שהמצלמה נפתחת - תעשי מה שאת רוצה'. הוא סמך עליי וידע שאני סומכת עליו, כך שגם אם מישהו חרג מהטקסט אז השני חיפה עליו וזרם איתו. אתה יכול לראות את זה בפרקים מסוימים שבהם אנחנו ממש צוחקים צחוק אמיתי בינינו. אלתרנו עד כדי כך שלפעמים התסריטאים לא הכירו את התסריט שלהם".
לא לפחד מכלבים
"לעבוד עם ספי וציפי היה נפלא", מתאר אבירם. "ציפי היא סופר בנאדם, אחד האנשים הכי כיפיים שאפשר לעבוד איתם, והיא הייתה כל כך רגע בנשמה שלה, וספי היה מקסים, שחקן מבריק ופרפקציוניסט. מצד אחד הוא היה מצחיק עד דמעות ומצד שני רציני מאוד. הוא טען שצריך להבין מה שאומרים, וכך גם הוא הדריך את השחקנים האורחים שהגיעו לתוכנית".
זכורה לכם חוויה מסוימת מהצילומים?
מור: "היה קטע אחד שלקחו את כל כוכבי הטלוויזיה ועשו לנו תוכנית פורים. הביאו לאולפן סוס, והייתי צריכה להיות מרדכי היהודי שאמור לרכוב עליו. כיוון שפחדתי לרכוב על הסוס אז ארגנו לי פוני קטן, רק שהוא היה רחב מאוד ולא שמו לי את המושכות. ברגע שעליתי עליו ציפי שביט נתנה לסוס בהתלהבות מכה על הטוסיק והוא התחיל לקפוץ.
"אני כבר ראיתי בדמיוני את עצמי שטוחה כמו קרש גיהוץ מתחת לפוני. נורא נבהלתי ובכיתי, אז הורידו אותי. ספי, שראה את זה, ניגש אליי ואמר 'אל תפחדי. אם הסוס יעשה לך משהו אני 'ארביץ' לו מכות רצח'. אז עליתי שוב על הסוס, ספי שמר עליי וזה עבר בשלום. זו הייתה הכימיה בינינו, הוא דאג לי".
אבירם: "היה פרק שהסביר איך לגרום לילדים לא לפחד מכלבים. לקחנו כלב ענק בגודל של חמור, והוא היה שקט נורא וצייתן. היה נוח כל כך לצלם איתו. באמצע יום הצילומים אבא של ספי נפטר אז הפסקנו את הצילום, וכשחזרנו אחרי שבועיים לצלם מסתבר שהכלב הקודם היה חולה ובינתיים מת. לכן היינו צריכים להביא כלב אחר שנראה אותו דבר בדיוק ולהמשיך מאמצע הצילומים. הבעיה הייתה שהכלב השני היה תוקפן ורעשן והיה יותר קשה להמשיך. זו חוויה שזכורה לי במיוחד".
"בבית של פיסטוק" שודרה בהצלחה במשך שתי עונות ו־29 פרקים וירדה מלוח השידורים בשנת 1983, אך לאורך שנות ה־80 וה־90 (וגם כיום לעתים בכאן חינוכית) שודרה בשידורים חוזרים וגידלה דורות נוספים של ילדים. העונה השנייה, אגב, שודרה בצבע.
"'בבית של פיסטוק' הייתה ספין אוף עוד לפני שהמילה הזו הומצאה בארץ", מסביר גוז'נסקי. "זו הייתה אחת התוכניות הראשונות שהיו בצבע בארץ וגם יש פה את הדמות של פיסטוק, שהייתה דמות צדדית ב'רגע עם דודלי' וברור שהיא לא המבוגר האמיתי, אלא הטמבל שיודע פחות מהילד שצופה בתוכנית, כי הילד יודע יותר טוב מפיסטוק, שטועה כל הזמן. במובן הזה הדמות המשנית הפופולרית, שדווקא היא הפכה לראשית, מלמדת שיש פה הבנה יותר עמוקה של טלוויזיה מבחינת המסרים שהטלוויזיה רצתה להעביר לילדים".
לדעתכם הסדרה רלוונטית גם לילדים של ימינו?
מור: "הילדים הקטנים מקבלים את הסדרה הזאת עד היום, כי הם עדיין נאיביים ותמימים ולומדים מושגים והכל חדש להם. זו סדרה שיועדה לגילאים קטנים עד מקסימום גיל 7, אבל בתקופה ההיא כולם ראו את זה כי לא היו יותר מדי תוכניות טלוויזיה. כיום ילדים מעל הגיל הרך כבר לא תמימים וחשופים לכל מיני דברים, ולכן זה פחות ידבר אליהם".
אבירם: "אני בודק אותה על הנכדים שלי והם מתים עליה. אחד הדברים הכיפיים בלעבוד על תכנים לילדים זה שילדים הם ילדים, הילדים בגיל הרך של היום הם כמו הילדים בגיל הרך של אז. ברגע שהם מתחילים לגלות את יוטיוב וכאלה אז זה עולם אחר, אבל בגיל הרך אין הבדל בין אז להיום, ולכן בהקשר זה היא מאוד רלוונטית ואקטואלית עבורם".
ריפל סבור אחרת: "כיום הסדרה פחות רלוונטית. תן לילדים מטוסים, וונדר וומן ויריות - והם מבסוטים. יש היום סוג של תחרותיות ואז זה לא היה. אז במקום תחרותיות הייתה השלמה, הטפה ללהיות ביחד ולא להתחרות זה מול זה. זה גם הקו שהנחה אותנו בכתיבת התסריטים".
פלד: "אתה צריך לשאול את הילדים. מבחינת הקצב, הקצב ב'בבית של פיסטוק' היה די מהיר ולא שונה כל כך מהקצב של ימינו, אז באמת שאני לא יודע אם זה רלוונטי לימינו".
גוז'נסקי: "זה לא פייר לשפוט את זה כך. תסתכל על הסרט 'מטריקס'. לפני 20 שנה זה היה להיט גדול והיום זה נראה פחות רלוונטי. אין מה לעשות. אני חושב שניסיון לשפוט אחורה תוכניות לגבי הרלוונטיות שלהן כיום זה לעשות עוול, כי תמיד יש הבדלים תרבותיים בקצב ובאיכות התמונה, וזה נכון לכל תחום שהוא. קשה מאוד לשפוט במדיה שמשתנה כל כך מהר, אך חלק מהכללים וחוקי המשחק של הדמות של הטמבל ששיחק פיסטוק נשמרים גם כיום בכל סיטקום".
40 שנה חלפו מאז עלייתה לאוויר של "בבית של פיסטוק", שהשפיעה על דורות של ילדים. אומנם ספי ריבלין כבר איננו, אך דמותו כפיסטוק, כמו גם דמותו של רגע שגילמה מור, עדיין מוסיפות לחיות בקולקטיב הישראלי, בין אם בזיכרון של מי שגדל עליהן ובין אם ביוטיוב, שם כל הסדרה נמצאת במלואה כחותם עולמים.