ביום ראשון הקרוב, 3 באוקטובר, יציין השחקן והקומיקאי עידן אלתרמן 50 שנים להולדתו, אבל מבחינתו הגיל הוא רק מספר. “אני לא מרגיש את הגיל הזה בכלל”, הוא אומר. “אני מכחיש אותו. זה פסיכי שאני בגיל הזה, ובכלל, אנחנו חיים בתקופה שבה גיל 50 הוא מאוד צעיר. זה לא כמו בשנים עברו כשהיינו ילדים, וגיל 50 נשמע ונראה מבוגר. היום 50 זה צעיר, אבל בהחלט זה מרגיש לי מוזר. זה מרגיש לי הרבה יותר מבוגר מגיל 40”.

פיזית, אתה מרגיש את הגיל?
“אני כן מרגיש, כואב לי פה וכואב לי שם, התנועה ההיא קשה לי וכמובן שאני שר על זה בסטנד־אפ. אין ספק שאין לי את אותה האנרגיה שהייתה לי בגיל 30, אבל אני מברך על האנרגיה המופלאה שיש לי גם היום”.

איך אתה שומר על כושר בגילך?
“קודם כל אני שוחה, רוכב הרבה על אופניים ומשתדל לעשות הרבה סקס. אבל ברצינות, אם אתחיל לרוץ עכשיו מרתון, תצטרך להזמין לי אמבולנס. אני משתדל לשמור על עצמי”.

מרגיש שהתבגרת או שהילד בך עוד נשאר?
“כל בן אדם תמיד צריך לשמור טוב על הילד שבו, זה בעיניי המפתח לחיים טובים. לא תמיד יש לנו ילדות פשוטה, לא כל בן אדם יכול להגיד שהייתה לו ילדות מאושרת, אבל תמיד יש את הדרך הזו שבה אתה מחפש את הילד שהיית וגם רוצה לתת לו תשומת לב. זה קורה הרבה פעמים גם בהורות כי ברגע שאתה נהיה אבא, אז אתה קצת הופך להיות ילד בעצמך, וזה גם גורם לך לחשוב ולהבין דברים שקשורים להורים שלך ולהתנהגותם כלפיך. כל הדברים האלה שומרים על הילד שבי”.

ואם בהורות עסקינן, הרי שבשנה וחצי האחרונות, בתקופת הקורונה, העלו אלתרמן, בתו שירה (17.5) ובנו אורי (11) לרשתות סרטונים שהפכו ויראליים, ובהם הם מבצעים יחד קאברים לקלאסיקות של קווין, הרולינג סטונס, הביטלס ועוד. “זה התחיל לפני הקורונה, אבל תפס תאוצה בסגר הראשון”, מספר אלתרמן. “כל מה שעשינו הוא לנגן ולשיר ביחד. הייתה אווירה משפחתית חזקה. שירה גדלה על הביטלס ועל סטיבי וונדר וגם נסעה איתי להופעות של סטיבי ופול מקרטני, וגם אורי אוהב את זה. השמעתי להם שירים שחשבתי שיכולים להתאים ליכולות הנגינה המצומצמות של אורי ושלי וביצענו דברים שהם התחברו אליהם”.

איך הם מקבלים את החשיפה הזו?
“אורי עוד קטן, אבל שירה מאוד אוהבת את זה. עם זאת, היא לא משוויצה בזה. שירה חזקה מאוד בטיקטוק, ויש לה שם הרבה עוקבים. החבר’ה הצעירים שעוקבים אחריה מכירים אותה בגלל שהיא רוקדת בטיקטוק ולא יודעים בכלל שהיא שרה. היא עושה את זה בשביל הכיף וההנאה המשפחתית. ההצלחה של הביצועים לא עולה לה לראש, היא לוקחת הכל בפרופורציה. אנחנו שרים ומנגנים כי אנחנו אוהבים את זה”.

מי שעוקב אחריך יודע כי המוזיקה היא חלק בלתי נפרד ממך. חשבת להקליט אלבום סולו?
“זה עניין מורכב כי אין לי דרייב של מישהו שכותב ומלחין שירים, ואני לא אחפש חומר שיכתבו עבורי כי אני לא זמר־מבצע וגם אין לי את הנתונים של זמר־מבצע. אני ‘זמר מופעל’: אין לי יותר מדי קול של זמר, אין לי טכניקה או יכולות, אבל אני שר. כשאני שר דברים שלי, קאברים או דברים שאני נותן להם פרשנות הומוריסטית אז אני כן מרגיש שאני חלק מהנגינה והשירה. כן בא לי מאוד יום אחד לעמוד על במה ולהופיע עם חומר מקורי, אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב כי אני לא עובד בזה”.

איך עברה עליך תקופת הקורונה בהתחלה?
“בעונג. בסגר הראשון היה אושר גדול. היה לי כיף. אנשים צריכים לעשות מדי פעם הפסקה מהכל, אבל אף אחד לא באמת יעשה את זה מרצונו, אלא אם כן לא תהיה לו ברירה. נהניתי מאוד מהזמן לבד, הייתי מסתובב בפארק ועושה מדיטציה. כמובן גם הייתי עם הילדים ושרנו, ניגנו ובילינו יחד המון”.

ענף התרבות חטף מהלומה קשה.
“אחרי חודשיים בערך, כשלא היה מענה כספי, זה התחיל להפוך לסיפור. הרבה מהחברים שלי ישר התלוננו על כך שהם לא מופיעים. אותי אישית סקרן ועניין, כחובב פסיכולוגיה חברתית, לראות כיצד אנשים מתמודדים במצבי קיצון כאלה. ברור שזה היה מציק ככל שנכנסו יותר ויותר לקורונה, אבל לא התרגזתי או התרגשתי יותר מדי כי הבנתי שכולנו באותה סירה”.

אתה אופטימי לגבי החזרה לשגרה?
“אין לי מושג. כרגע אנחנו מופיעים מול קהל עם מסיכות, וזה מבאס כי אתה רוצה לראות קהל מחייך, לראות את השיניים שלו, ואתה רואה במקום זה פנים נעולות”.

עידן אלתרמן ומשפחתו  (צילום: פייסבוק)עידן אלתרמן ומשפחתו (צילום: פייסבוק)



ליהנות מהרך

המשחק וההומור תמיד היו כלי ביטוי עבור אלתרמן, עוד מימי ילדותו בחיפה. “כילד הייתי בכל מיני חוגי דרמה ומשחק”, הוא מספר. “הייתי ילד נמוך ורציתי למצוא דרך להתגבר על חוסר הביטחון שלי. הבמה והיכולת להצחיק היו כלי ההתמודדות הזה. הייתי מצחיק מגיל צעיר כדי שיאהבו אותי יותר. לא הייתי הכי טוב בספורט, אז צחוק ותיאטרון היו הדרך שלי להראות שאני קיים”.

בגיל 17 פגש את מי שהפך לשותפו, אבי גרייניק, ובמהלך ואחרי השירות הצבאי השניים השתתפו בערבי במה פתוחה במועדון “דומינו גרוס” בתל אביב. בהמשך הופיעו בכל רחבי הארץ עם המופע המצליח “ילדים סורגים לאלוהים”. באמצע שנות ה־90 הגיעה גם החשיפה הטלוויזיונית בתוכנית הבידור והמערכונים “פלטפוס”, שהפכה אותם לכוכבים, לא מעט בזכות דמויותיהם של איציק וחזי וצחי ומאיר במערכוני “נווה חמציצים”. מטבעות לשון כמו “מה אתה דפוק?” הפכו מאז לחלק בלתי נפרד מהסלנג הישראלי.

בתחילת שנות האלפיים הופיעו השניים בתוכנית הטלוויזיה “כוכבי השכונה”, ועם רדת התוכנית ואחרי למעלה מעשור וחצי יחד, דרכיהם נפרדו. “זו הייתה אחת הפרידות הקשות בחיים שלי”, אומר אלתרמן. “כשנפרדנו היינו בני 30 וקצת, ונוצר ריק. היו תקופות שאבי ואני היינו בריחוק מודע, כלומר לא היו שום רגשות שליליים זה כלפי זה ולא היו בטן מלאה או נטירת טינה או משהו כזה, אבל הרגשנו שעדיף לנו להתרחק ולא לעבוד יחד”.

למה?
“כי הרגשנו שהגענו לנקודת רתיחה או תקרת זכוכית מסוימת ולא ידענו מה עוד אנחנו יכולים לעשות ביחד כדי ליהנות אחד מהשני. אבי ואני תמיד כתבנו לעצמנו את החומרים, זה לא היה כמו ‘הגששים’ או ‘מוני ובראבא’ שכתבו עבורם. אנשים לא מספיק מבינים שהכל היה שלנו ושלא היינו רק שחקנים, אלא זוג יוצרים, וכל כך קשה להעלות את הרף בכל פעם מחדש. זה מבחינתי כמו שלהקות מתפרקות. נדיר שיש להקות כמו משינה שמחזיקות הרבה זמן יחד. זה מתיש, יש חיכוכים מסוימים, חילוקי דעות, ואגו שנכנס. כשאבי ואני התפרסמנו, בקענו מאותה ביצה וצמחנו יחד בקריירה. כשנפרדנו, זה הרגיש כמו תאומים שנפרדים”.

כעשור אחרי הפרידה, הם חזרו לעבוד יחד והעלו ב־2015 את המופע “ילדים סורגים לאלוהים 2”. “היינו במקומות חדשים בחיים שלנו”, מסביר אלתרמן. "היינו אנשי משפחה וקיבלנו פרופורציות. בשנות ה־20 היינו פרפקציוניסטים שלא רואים בעיניים ולא ידענו ליהנות מהדרך. היה חשוב לנו להיות הכי טובים שיש, הכי רדיקלים ומהפכנים. בגיל 40 אתה אומר לעצמך: ‘היי, בשביל מה אנחנו כל כך אוהבים אחד את השני? בוא ניהנה מהדרך’”.

עידן אלתרמן ב''נווה חמציצים'' (צילום: צילום מסך)עידן אלתרמן ב''נווה חמציצים'' (צילום: צילום מסך)


בשנים שלא עבדו יחד, אלתרמן פיתח קריירת משחק מצליחה בטלוויזיה (“החיים זה לא הכל”, “עושים צחוק”, “לא לפני הילדים”), בקולנוע (“נמוך”, “אדם בן כלב”) ובתיאטרון (“שחק אותה סם”, “נתתי לה חיי”, “ערי מדבר אחרות” ו”הקמצן”). האתגר הבא מבחינתו הוא בימוי. “החלום הגדול שלי היה להיות במאי קולנוע או סדרות”, הוא אומר. “זה משהו שעד היום מעניין אותי כי אני רואה את החיים הרבה פעמים כמו סצינות. אבל לא מעניין אותי סתם לקבל תסריט ולביים אותו, אלא אני מחכה לרגע הנכון ולתסריט הנכון שיוביל אותי לעשות משהו אישי מבחינתי. אין בעיניי טעם לעשות משהו שלא קשור לחיים שלי”.

מהן נקודות השיא בקריירה שלך מבחינתך?
“לפעמים גם משהו מאוד קטן שאתה עושה יכול להשפיע עליך המון, אפילו להנחות ערב בספרייה מקומית. יש כל כך הרבה פעמים שחוויתי שיא רגשי של השראה הדדית. בשנת 2005 יצרתי את הסרט התיעודי ‘נמוך’, וזה היה מבחינתי משהו אישי שנשאר עד היום. הרבה אנשים מדברים איתי על זה ברחוב ואומרים שזה סרט שעזר להם. שלחתי בסרט הזה מכתב אל עצמי, לעידן הקטן. זה סרט שנוצר לגמרי בשביל עצמי, אבל מסתבר שהיה לזה הרבה קהל. כמובן שגם כל מה שקשור לזוגיות שלי עם אבי גרייניק נוגע ללב ומרגש אותי הרבה פעמים, כי קשה למצוא דבר כזה שהוא כל כך מדויק ושיש בו אהבה וחברות.

"היו כמה פרקים ב’נווה חמציצים’ שעלינו על משהו שהיה ‘וואו’, וזה נשאר קלאסיקה עד היום. השיר ‘לעובדיה יש ציפורן חודרנית ברגל’ שהיה ב’כוכבי השכונה’ - ובו הצלחנו לגייס את מיטב האמנים לבצע שיר שטותי - הוא גם פיק בעיניי. גם המופע ‘ילדים סורגים לאלוהים 2’ היה שיא בעיניי. אבי ואני הופענו עם המופע הזה חמש שנים עד שבאה הקורונה והחלטנו לשים את זה בצד, כי אבי רוצה להתעסק במוזיקה שלו, ואני – בסטנד־אפ”.

עד כמה נוכח הומור בחיים היומיומיים שלך?
“עכשיו אני בתחילתו של קשר זוגי, ויש לי חברה שאני הכי אוהב להצחיק אותה בעולם, אז ההומור נוכח מלא. כיף לי להצחיק אותה כי התגמול הוא מיידי. אני אוהב כמובן גם להצחיק את הילדים שלי. בשלב מסוים אתה מפתח הסתכלות הומוריסטית על החיים, אבל לפעמים אין חשק להיות מצחיק. אני לא יודע אם בחיים האמיתיים אני אדם מאוד מצחיק למרות שאומרים שכן. אני יכול להיות גם מאוד רציני. אני זוכר שאבי ואני היינו נוסעים בדרך להופעות עם נהגים, והם היו אומרים לנו בסוף הנסיעה: ‘וואו, חשבנו שאתם אנשים מצחיקים, אבל חפרתם לנו את הראש’. אבי ואני היינו מקיימים שיחות פרטיות רציניות ועמוקות. רוב הקומיקאים, ואני מכיר המון, יכולים להיות מאוד רציניים. בכלל, להצחיק זה עסק רציני”.

אבי גרייניק (צילום: שוקה כהן)אבי גרייניק (צילום: שוקה כהן)


מחוץ לאזור הנוחות

הפרידה הקשה השנייה בחייו של אלתרמן הייתה מאשתו ואם ילדיו, מיה פרי; בנובמבר 2018 השניים התגרשו אחרי 25 שנות זוגיות. “מיה ואני בקשר מצוין”, הוא מספר. “אנחנו מאוד אוהבים זה את זה והתגרשנו לא כי אנחנו שונאים זה את זה, אלא כי חיפשנו שיהיה לנו יותר טוב כאנשים וכהורים. היינו המון שנים ביחד, ונדרשו המון זמן ואומץ לעשות את הצעד המפחיד בטירוף של להתגרש, כי אתה לא בטוח שאתה רוצה לעשות את זה כי התרגלת. אבל הייתה לנו דעה ברורה ומשותפת שהצעד הזה, עם כל זה שהוא לא פשוט, יוביל אותנו למקום טוב יותר. עשינו זאת בתקשורת טובה וידענו שגם הילדים ירוויחו מזה בסופו של דבר, גם אם תהיה תקופה לא קלה”.

עד כמה ההסתגלות לרווקות הייתה קשה?
“שמע, 20 ומשהו שנה אתה רגיל לישון בלילה עם עוד מישהו, ופתאום אתה ישן לבד, אז זה קצת קשה לעיכול בהתחלה ונורא מוזר. לוקח זמן להסתגל לזה אחרי כל כך הרבה שנים. יש רגעים שאני מתגעגע למיה ולחיים הקודמים שלי. אני לא מדחיק את הגעגוע או מכחיש אותו, אלא אני נמצא שם לרגע, מחייך לעצמי וממשיך הלאה בחיים. אני אוהב לזכור מאין באתי, זה חשוב לי. עכשיו אני בתחילתו של קשר רומנטי וטוב לי”.

היית מגדיר את עצמך כמאושר?
“מאוד. היום יותר. אני לא אדם שחווה כל הזמן אושר כי יש לי נטייה למצבי רוח. אני נמשך לפעמים למלנכוליה, גם במוזיקה אני אוהב דברים נוגים אבל גם דברים שמחים. יש לי את מיתר העצבות בגיטרה של הלב, אבל אני יותר מאושר היום ממה שהייתי לפני עשר ו־20 שנה, ובטח שיותר מאושר היום ממה שהייתי בגילי ה־20 שלי. אז מאוד הצלחתי ברמת הקריירה, אבל לא הייתי מאושר כל כך כמו עכשיו. אנשים שעוברים תהליך עם עצמם בחיים, מגלים לאט־לאט את האושר”.

בימים אלה מככב אלתרמן כמדען גאון במחזמר הנונסנס “הסוף” לצד ג’וי ריגר ואבי דנגור, מופיע עם להקתו במופע מחווה לדיוויד בואי ולאחרונה העלה מופע סטנד־אפ חדש עם נגנים. “הסטנד־אפ הזה בא ממקום חדש”, הוא אומר. “אני כבר לא עושה דמויות, אלא מציג עידן אחר מזה שמכירים. אני מספר בסטנד־אפ הזה על תלאות הגירושים, על דייטים, חוויות סקס ודברים שחדש לי לספר אותם על במה. זה מוציא אותי מאזור הנוחות וגורם לי להרגיש דברים שאני לא מכיר, אבל אני אוהב את זה. בשביל אנשים אני עידן החמוד ששר עם הילדים או הלוזר מ’החיים זה לא הכל’, זה שמשחק תמיד תפקידים ‘וודי אלניים’, וכאן אני מציג צד אחר וחדש שלי שלא מכירים”.

כשאתה מביט לאחור אל ראשית הקריירה שלך כסטנדאפיסט, האמנת שהיא תימשך כל כך הרבה שנים?
“בגדול התשובה היא כן כי אני מכיר את עצמי ויש מעט מאוד דברים שאני יכול לעשות בשביל להתפרנס מהם. לכן אני עובד רק במשהו שאני טוב בו. כשהייתי בן 20 וקצת היה ברור לי שבמה ומצלמה הן משהו שהוא בשבילי. אולי בגלגול אחר הייתי יכול להיכנס לפסיכודרמה, אבל מה שהכי הייתי רוצה לעשות זה לעבוד בחנות תקליטים. בתור נער, זה היה נראה לי החלום האידיאלי”.

את יום הולדתו ה־50 יחגוג אלתרמן בדרך הכי טבעית לו: על הבמה. ביום ראשון הקרוב, 3 באוקטובר, הוא יקיים מופע יום הולדת חגיגי במיוחד ב”טרמינל 4” בתל אביב, שבו, לראשונה, תעלה בתו שירה לבמה לבצע עמו כמה שירים. כל הכנסות המופע ייתרמו לתנועת הנוער “כנפיים של קרמבו”. “זה מופע שחשוב לי במיוחד כי מלבד העובדה שזה מופע יום הולדת, המטרה שלו חשובה, ואין דרך יותר מרגשת עבורי מלחגוג 50 על הבמה, עם הבת שלי והלהקה שלי, ולעשות כמה שאני יכול כדי לסייע ל’כנפיים של קרמבו’. זו זכות גדולה עבורי”, הוא אומר.