מנתוני הצפייה מרקיעי השחקים ועד להיסטריית המרצ'נדייז והאתגרים שכובשים את העולם: כיצד הפכה הסדרה הדרום־קוריאנית רווית האלימות והדם, “משחק הדיונון", שעלתה לאחרונה בנטפליקס ומגוללת תחרות הישרדות בין 456 דמויות, ללהיט הכי גדול – ומפתיע - של התקופה?
בתוך ארבעה ימים מרגע שעלתה לענקית הסטרימינג נטפליקס, ב־17 בספטמבר, הצליחה הסדרה הדרום־קוריאנית “משחק הדיונון” -Squid Game - להעפיל למקום הראשון ברשימת הסדרות הנצפות ביותר בלמעלה מ־90 מדינות ברחבי העולם, תוך שהיא מאיימת לכבוש את המקום הראשון ברשימת הסדרות הנצפות בסטרימינג בכל הזמנים, תואר שבו מחזיקה כרגע הסדרה “ברידג’רטון” עם נתוני צפיות של 82 מיליון בתי אב.
למי שטרם התעדכן, הסדרה מגוללת את סיפורם של 456 אנשים במצב כלכלי קשה, המוזמנים לקחת חלק בתחרות הישרדות מסתורית, שבמסגרתה הם מתמודדים ביניהם בשישה משחקי ילדים קוריאניים מסורתיים (בהם “דג מלוח”). אלא שהפסד במשחק פירושו מוות ועינויים. הפרס למנצח הוא 45.6 מיליארד וון דרום־קוריאני, שהם 38.7 מיליון דולר. בין הדמויות המככבות במשחק: קשיש עם גידול במוח, גנגסטר בחובות, גרוש שחי עם אמו ומתקשה לפרנס את בתו, צעירה ששוחררה מהכלא לאחר שהרגה את אביה המתעלל ועוד.
“הצלחת הסדרה מגיעה אחרי תהליך ארוך שהחל עוד בראשית שנות ה־90”, מסבירה ד”ר אירה ליאן, ראש מדור קוריאה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית וחוקרת חברה, כלכלה ותרבות קוריאניות. “לפני שלושה עשורים תאגידי הענק התחילו להשקיע בצורה מסיבית בתעשיית הקולנוע והתרבות הקוריאנית, ועכשיו אנחנו רואים את תוצאות ההשקעה. הגל הקוריאני נולד בתהליך ארוך, אבל אנשי המערב מרגישים עכשיו שהם ‘גילו את קוריאה’”.
מאחורי הסדרה עומד היוצר הדרום־קוריאני וואנג דונג־היוק שהגה את הרעיון, כתב את התסריט וגם ביים. “אני לא טיפוס של עבודת צוות”, אמר בראיון למגזין האמריקאי “וראייטי” עם צאת הסדרה. “רציתי לכתוב סדרה שתהווה אלגוריה לחברה המודרנית הקפיטליסטית, כשהתחרות האקסטרימית בסדרה היא מטאפורה לתחרות האקסטרימית של החיים. רציתי להשתמש בדמויות שכולנו מכירים מהעולם האמיתי, לייצר משחק הישרדות דרמטי אנושי ולאפשר לצופים להתרכז בדמויות ובסיפורן הרבה יותר מאשר להתעסק בחוקי המשחק”.
היוק כתב את התסריט הראשוני לסדרה כבר בשנת 2008, עת היה במצב כלכלי קשה, התגורר בחדר האחורי של בית קפה והעביר זמנו בקריאת ספרי הרפתקאות. אז עלה לו הרעיון לקחת את המצב שלו, שלא היה שונה ממצבם של אחרים, ולשזור לתוכו את משחקי הילדות שעליהם גדל. “גדלתי בשנות ה־70 וה־80, והמשחקים שבחרתי הם המשחקים ששיחקו כולם אז”, סיפר בראיון.
בין המשחקים הבולטים בסדרה, מלבד “דג מלוח”, ישנו משחק המתבסס על חיתוך צורות מממתק קוריאני מבלי לסדוק אותו. מי שמפסיד במשחקים, כאמור, מוצא להורג באכזריות. אגב, השם "משחק הדיונון” הוא שמו של משחק ילדים קוריאני ותיק.
עונתה הראשונה של הסדרה מונה תשעה פרקים הנמצאים כולם בנטפליקס. באשר לעונה שנייה, היוק מזער ציפיות כשאמר בראיון: “אין לי תוכניות פיתוח ממשיות לגבי ‘משחק הדיונון 2’. זה די מעייף לחשוב על כך. אבל אם אעשה זאת, אז בוודאי שלא אעשה זאת לבד. אשקול להשתמש בצוות כותבים וארצה במאים מנוסים”.
בגלל המסר
הסדרה הפכה ללהיט גם מחוץ לגבולות נטפליקס, כשטיקטוק מוצפת באתגרים ממשחקי הסדרה המיושמים על ידי מעריצי הסדרה בכל רחבי העולם. כמו כן, מסיכות של דמויות הסדרה נחטפות מהחנויות, יצא משחק רשמי של הסדרה, וסמל הסדרה אף הפך לקעקוע פופולרי בקרב משוגעים לדבר בחו”ל.
אצלנו, בישראל, הוקמה קבוצת פייסבוק של מעריצי הסדרה (“משחק הדיונון ישראל – הקבוצה הרשמית”) שכוללת דיונים מעמיקים עליה.
“יש לי משיכה לתרבות האסייתית כי חייתי בתאילנד שלוש שנים”, מספרת ירדן אליעז, מנהלת הקבוצה. “ברגע שעלתה הסדרה, ראיתי שהיא צבעונית מאוד, אז החלטתי לצפות בה עוד לפני שקראתי את התקציר וצפיתי בכל הסדרה ביום. הבנתי שאני חייבת לחלוק את הרשמים עם מישהו שראה את זה, חיפשתי קבוצות בפייסבוק ושמתי לב שאין באף מדינה קבוצה כזו, אז החלטתי לפתוח קבוצה ולראות אם יש היענות ואם כולם מרגישים כמוני. ראיתי שלהמון אנשים יש מה לפרוק מהסדרה”.
מה יש לפרוק?
“זו סדרה שגורמת לך לחשוב שאם אתה היית שם, אז אתה לא יודע מה היית עושה: מה יותר חזק? יצר ההישרדות? לעזור לחברים? להיות גרידי? האם זו האופציה האחרונה לצאת מהברוך שאליו נכנסת? זו סיטואציה שמעמידה אותך בלבטים. מרגע שהם התחילו את המשחקים בסדרה, הלב שלי דפק מהר, וזה שואב. שכנעתי את בן הזוג שלי לצפות גם והפכנו להיות מעין יחצנים של הסדרה. היה פוסט בקבוצה שבו מישהי שאלה: ‘האם הייתם הולכים למשחק במציאות?’. והייתה היענות די גדולה”.
האלימות בסדרה לא מרתיעה אותך?
“לא כל כך נרתעתי מהאלימות כי בסופו של דבר זו סדרה, כמו שב’בית הנייר’ וב’פאודה’ יש אלימות, רק שפה לאלימות יש מסר, כלומר אתה רואה אנשים שמוכנים לסכן את החיים והנשמה שלהם בשביל לצאת מהמצב שבו הם נמצאים”.
עניין של טיימינג
הרבה לפני “משחק הדיונון”, התרבות הדרום־קוריאנית עלתה לכותרות בעולם בשנת 2019 עם צאתו של הסרט הדרום־קוריאני זוכה ארבעה פרסי אוסקר, “הפרזיטים “, ששילב הומור, רצח ואלימות וגם הוא עסק במשפחה ממעמד כלכלי נמוך. “אני די בטוחה שבדרום קוריאה מתביישים בזה שהסדרה מייצגת אותם בעולם, בדיוק כמו שהרגישו עם הצלחת ‘הפרזיטים’”, אומרת ד”ר ליאן. “מצד אחד הם שמחים על ההצלחה, אבל מצד שני מבואסים שדווקא הסדרות והסרטים המציגים את האלימות והדברים הרעים בחברה הקוריאנית הם אלה שפופולריים בעולם כולו. זה ממתג אותם בצורה לא הכי טובה, כך שהדעות אמביוולנטיות לגבי עד כמה באמת זה עושה טוב לקוריאנים”.
אלא שלהצלחת הסדרה קדמו שלל מכשולים: במשך למעלה מעשור ניסה היוק לעניין חברות הפקה שונות בסדרה, וכולן סירבו בתואנה שהיא לא ריאלית. רק בשנת 2019, בעקבות הצלחת “הפרזיטים”, החליטה נטפליקס לקחת את הסיכון. הצילומים החלו, שלא במכוון, בתקופת הקורונה.
“לפעמים טיימינג יכול לעשות הרבה מאוד, ויש לי תחושה שבעידן הזה של הקורונה, הפערים בין עניים ועשירים הפכו את הסדרה למשהו מאוד ריאליסטי”, אומרת ד”ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל. “פתאום אנשים רואים שהם בקלות יכולים להגיע למצבי קיצון כאלה. ההקשר החברתי, התרבותי והטלוויזיוני הגיע בזמן הנכון”.
“הקורונה היא מגיפה עולמית שגרמה לנו להרגיש כבמעין ניסוי שהוא משחק בין חיים למוות”, מוסיפה ד”ר ליאן. “זה גרם לאנשים להתחבר לסדרה. הטיפול בקורונה, כמו החיסונים למשל, הוא סוג של הימור בתוך המשחק, וזה מקביל גם לתחושת השחקנים בסדרה שגם מהמרים על חייהם”.
לדברי ד”ר ליאן, הסדרה מציגה זווית חדשה ומרעננת. “זו סדרה על אנשים פשוטים וקשיי יום שנמצאים במינוסים וחובות”, היא אומרת. “זה משהו חדש שקל לצופה להתחבר אליו, וזו גם סדרה שיוצרת תמהיל חדש של טרגדיה, דרמה, אקשן, אימה ואפילו קצת קומדיה”.
איך סדרה קוריאנית שמציגה אלימות כה רבה זוכה להצלחה כזו?
“ראשית, נטפליקס היא פלטפורמה שמאפשרת ליוצרים יותר חופש פעולה, יותר חוצפה ותעוזה, ולכן גם האלימות, שבסדרה היא אסתטית אגב, יכולה להיות נועזת ופורצת גבולות. לא כל הקולנוע הקוריאני אלים, אלא הוא ברובו עדין ורך. שנית, אתה יכול לאהוב או לא לאהוב את הסדרה, אבל מבחינת צילום, אפקטים, משחק - היא עשויה בצורה איכותית וברמה גבוהה מאוד ואנשים אוהבים איכות כזו”.
“כחברה מערבית די התרגלנו לאלימות", מוסיפה ד"ר ברנשטיין. "אחד הדברים המפחידים בסדרה הזו הוא שאחרי פרק־שניים אתה יכול ‘להתרגל’ לאלימות הזו”.
זה לא מטריד לחשוב שאתגרי “משחק הדיונון” יכולים לגרור אלימות בעולם האמיתי?
“תמיד יכולות להיות השלכות. זה מתחיל בזה שתחפושות מהסדרה יהפכו ב’ליל כל הקדושים’ ללהיט, ועלול להסתיים בכך שמישהו ייקח את הרעיון צעד אחד קדימה. אבל אני חושבת שמה שקורה שם הוא כל כך אכזרי וקיצוני עד שהוא לא יגרום לאנשים באמת ליישם זאת”.
“אני וחבריי ישבנו לשחק במשחקים האלו במפגש חברתי, כמובן ללא הרצח", אומרת ד"ר ליאן. "האתגרים מהסדרה הופכים לטרנד עולמי. אבל אני לא חושבת שבמקרה זה נראה גל אלימות כי אלימות היא לא עיקר הסדרה, אלא הטרגדיות האנושיות הקטנות. הסדרה מעבירה מסר פילוסופי אנושי וחם ועוסקת בשאלה עמוקה: מה מבדיל בינינו לבין החיות? האם זה הכסף? האם זו היכולת ללמוד באוניברסיטה טובה? האם זה טעם מעודן בתרבות גבוהה? האם זו דת? מהי אנושיות? אלו המסרים שמועברים בסדרה, ולא האלימות”.
ומה בנוגע להשפעה על ילדים?
“אני קודם כל מקווה שילדים לא יצפו בה, אך אם כן, יכול להיות שהם יתחברו למשחקי dare ויכול להיות שהם יתחברו דווקא לדרמה האנושית שמתרחשת במקביל למשחקים. האלימות היא רק הרקע לטרגדיות הקטנות”.
“תמיד צריך לחשוש, אבל חשוב לומר שני דברים: האחד - זו לא סדרה לילדים", מוסיפה ד"ר ברנשטיין. "היא לא מוגדרת ככזו, וגם הילדים עצמם והוריהם מבינים את זה. שנית, לא נתעלם מזה שיש בכל זאת ילדים שרואים. אני הייתי בקשר עם אבא לבת 12 שראתה. מה שחשוב במקרה כזה הוא לתווך להם את הסדרה כדי למזער את נזק ההשפעה.