נתחיל בשורה התחתונה – "משחק הדיונון" של נטפליקס היא הסדרה הזוועתית ביותר שצפיתי בה. הצלחתי לשרוד פחות משני פרקים על מנת להפסיק לצפות בה. התיישבתי לצפות בה אחרי ששמעתי רבים כל כך מפארים ומהללים אותה, לצד ביקורות קשות וקוטלות. וגם מכיוון שהיא מובילה את רשימת הצפיות בישראל. 

אבל כמה שהסדרה היא זוועה וקשה לצפייה, זו כנראה הסיבה העצובה שבגללה היא מובילה את רשימת הצפיות של נטפליקס. מהפרק הראשון נחשף הצופה לאלימות בלתי נתפסת, שמלווה באלמנטים דרמטיים, סצנות דרמטיות, שמנסות להכניס את הצופה להתמכר כבר בהתחלה. 

אפשר בוודאי לטעון שסדרות רבות, לא רק בנטפליקס, כוללות סצנות אלימות, ואפילו קשות מאוד. אבל הכל במינון מסוים. "משחק הדיונון" היא סדרה שצומחת מתוך אלימות. לניסיון של היוצרים לייצר עלילה עם דמויות שאנחנו יכולים כצופים להבין או להזדהות איתן, לא מסייעת ממש להוריד מעוצמת אי הנוחות המחרידה שצומחת מצפייה בסדרה. 

בגלל התחושות הקשות האלה, אין לי שום בעיה אפילו לתת כמה ספוילרים קטנים. אל תדאגו. הם יהיו ספורים ביותר, אבל יהוו דוגמה משמעותית מאוד לרמת האלימות הנדרשת כדי לקחת את הראש שלנו ולשבות אותו לתוך סדרה אלימה וממכרת. 

זוועות מודרניות

כך למשל נלקחים חבורה של אנשים, מאות, אלה המתקשים ביותר בחייהם מכיוון שהם חייבים כסף. הם מקבלים הזדמנות לשחק במשחק קריפי. "דג מלוח". כן, כן. משחק ילדים שהופך לסיוט אלים. "מנהלי" המשחק מובילים את המשתתפים "כצאן לטבח". הייתה להם "זכות בחירה", אבל החופש הזה הולך להוביל אותם בלית ברירה – למוות. 

חצי מהמשתתפים נורים למוות על ידי "מנהלי המשחק". אנשים דורכים אחד על השני כדי להתקדם ולנסות "לנצח" כדי להצילם ממוות בטוח ואכזרי. חלק מסייעים אחד לשני. "צאן לטבח" נשמע מוכר? 

משחק הדיונון (צילום: צילום מסך נטפליקס)משחק הדיונון (צילום: צילום מסך נטפליקס)

אם עדיין לא מצלצל לכם, אז כדי להשלים את האסוציאציה הקשה מגיעה הסצינה ובה המתים שנורו למוות, מאות נזכיר, מובלים לקרמטוריום כדי לשרוף את גופתם. אדם אחד, שעדיין היה חי בתוך ארונות המתים ניסה לצאת. "מנהלי המשחק" סוגרים את הפתח במסמר ופטיש. 

כן, נשמע מחריד לא? האסוציאציה ברורה? אנשים שמובלים אל מותם, מוצאים את המוות בנסיבות מחרידות וגופותיהם נשרפות. זה קשה מנשוא. אפילו לאדם שרואה כל חייו סדרות וסרטים שיש בהם סצנות אלימות. 

אנחנו אוהבים את זה

אז למה? למה הסדרה מובילה את רשימת הנצפים ביותר של נטפליקס בישראל? זה בדיוק מה שעצוב כאן. בגללנו. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו מכורים לאלימות. אבל האם יכול להיות שעד כדי כך שאנחנו אפילו לא שמים גבול? התשובה היא כנראה שכן, עד כדי כך. אין גבולות. כנראה. 

אין לי שום עניין בלבקר אדם שמחליט לצפות בזוועה הזאת, או בסדרות אלימות אחרות. אמרתי, אני בעצמי רואה סדרות וסרטים שיש בהם אלימות. אבל בוא נשים את הקלפים על השולחן, לסדרה אלימה כמו קליקבייט של נטפליקס יש מסר, היא מעוררת בנו שאלות. לא צריך לחכות עד סוף העונה כדי להבין. 

משחק הדיונון (צילום: נטפליקס)משחק הדיונון (צילום: נטפליקס)

להתמכר לאלימות זה לא מסר. לקבל מסר כדי להבין שזה אלים – זו המטרה. "משחק הדיונון" זו התמכרות לאלימות. ואל תגידו לי חכה עד הסוף. לנער בן 16, שיש לו גישה לנטפליקס בבית בלית ברירה, יכול להיות שאין את הניסיון להבין שהעלילה מתפתחת, שהסוף אולי יכול להיות אחר. הוא מתמכר לאלימות. 

גם אם אכן יש סוף עם מסר, ושוב אני אומר – אני לא מתכוון לראות אותו – הוא לא מקבל שום ביטוי. לאלימות חריגה כזו צריכה להיות סיבה. לגרום לנו להבין משהו, לא לגרום לנו להתמכר לאלימות.