שמה לנו מראה: סיימתי לצפות במשחקי הדיונון. כמעט פספסתי את הסדרה הנהדרת הזו בגלל ההתייחסות אל האלימות שבה. אבל האלימות היא לא הסיפור של הסידרה, למעשה היא אפילו לא יותר נוכחת בה מאשר בתוכניות או בסרטים אחרים ובוודאי שלא יותר ממשחקי מחשב מסוימים. המהות בסדרה היא לא אלימות. היא אנחנו והעולם שבו אנחנו מצויים.

הסדרה ''משחק הדיונון'' אכזרית וסוחפת (צילום: NETFLIX)הסדרה ''משחק הדיונון'' אכזרית וסוחפת (צילום: NETFLIX)

אנחנו מהופנטים לסדרה כי היא משקפת אותנו. את המקומות הנמוכים ביותר שאנחנו יכולים להיות אבל גם את אותם מעטים שלא מתבלבלים ויודעים מה נכון. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו גם חלק מהטובים, אבל האמת הסבירה היא שאנחנו לא. בעולם של אחרי השואה, בעולם שיש בו דעאש, טליבן, גברים רוצחים ונשים מתעללות, הסדרה הזו רק מציגה מראה, ואפילו לא את המראה הנוראה ביותר שיכולה להיות. המציאות נוראה יותר, לפחות לחלק מהאוכלוסייה.

בתוך כל הסחי האנושי והשפלות שבה אנשים הם לא יותר מאשר סוסים במרוץ לקו הסיום, הסידרה מציגה לנו את נקודת השפל בסדיזם האנושי - כאשר במחתרת במקום להבריח את מי שעדיין לא מת, סוחרים באבריו ואונסים אותו לפני כן. אבל הסידרה מציגה לנו גם את אותם שלא צריכים הטפות, אידיאולוגיות או דת כדי לדעת מה נכון. הגיבורים המעטים שיפעלו בגלל מצפון פנימי שיוביל אותם לסייע גם תוך כדי סיכון עצמי. הם מעטים אבל בכל סיטואציה אנושית הם נמצאים וזה נקודות האור שמציעה לנו הסידרה. בסוף, הסידרה אומרת שלמרות שאנחנו מצויים בתוך משחק אפל, יש אנשים שהם לא הגיהינום, הם גן העדן.

''משחקי הדיונון'' (צילום: באדיבות נטפליקס)''משחקי הדיונון'' (צילום: באדיבות נטפליקס)

הסידרה הזו כובשת בגלל שהיא עלינו. ואנחנו יודעים שהיא עלינו. בחלק העמוק שבתוכנו הסדרה כובשת אותנו כי היא אומרת לנו את האמיתות שאנחנו לא עוצרים לחשוב או לא תמיד מסוגלים להסביר לעצמנו ולכן זו סידרה גדולה.

בסוף, כולנו משתתפים במשחק שלא אנחנו קובעים בו את הכללים. הסצנה האחרונה שבה נשאלת השאלה האם מישהו יעזור לשיכור בצד הדרך, היא בעצם שאלה שניצבת לפנינו יום יום. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו טובים יותר מהרוב, אבל באמת סביר להניח שאנחנו אולי לא נרצח מישהו כדי להתקדם אבל בטח לא נושיט לו יד אם נחשוב שזה יפגע בנו. לא רק שאנחנו יודעים זאת בתוך תוכנו, אנחנו אפילו מחנכים ככה את הילדים שלנו. רק תסתכלו על מערכת החינוך ושיטת הציונים והנורמות שבה כולנו חיים.

משחקי הדיונון (צילום: באדיבות נטפליקס)משחקי הדיונון (צילום: באדיבות נטפליקס)

אנחנו מהופנטים לסדרה הזו כי אנחנו חווים דרכה את העוול שבהשתתפות במשחק שנקרא "החיים". אנחנו זוכים לקתרזיס כשאנחנו רואים את הגיבורים נאבקים ומרגישים שהחיים שלנו הם לא עד כדי כך נוראים. אבל האם זה נכון? האם זה נכון לכולנו? או אולי רק לאחוז שחיי בעולם שבו הוא יכול להנות ממשאבים שמישהו אחר משלם את המחיר עבורם, בין אם זה בבריאות הפיזית שלו, הנפשית או בזיהום האקלים.

אנחנו אותם אח"מים שמנצלים אחרים אבל רוצים להאמין שאנחנו בעצם הגיבור שנאבק כדי לעצור את המשחק. אנחנו לא. אבל משחקי הדיונון נותנים לנו להישאב לאשליה שבה אנחנו הטובים ולכן אנחנו כול כך נהנים לצפות בה. היא גורמת לנו להרגיש שאנחנו מחוץ למשחק. אבל האמת היא שלא רק שאנחנו לא מחוץ למשחק, אנחנו אפילו לא הטובים בו.

הכותבת היא חוקרת מדעי ההתנהגות והמשנה לדיקן בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה