שלומי יוצא מן הכלל, אני מרגיש מצוין, ואתה יכול לפרסם את זה”, כך, בהומור האופייני לו, פותח אייל גפן את שיחתנו ונשמע רגוע יחסית לסערה שחולל לאחרונה הפוסט שפרסם.


כזכור, בחודש שעבר פרסם גפן פוסט בפייסבוק, שהפך ויראלי, ובו תיאר מפגש עם מוכר בארומה. “אני עומד עם חזה נפוח מול איזה ילד צעיר בארומה ומבקש לקנות כוס קפה”, תיאר גפן. “הוא עושה מה שצריך ושואל מה השם שלי. אני אומר לו אייל. שם משפחה, הוא פוקד עליי כמו מפקד תנור בבירקנאו. אייל גפן, אני עונה. הוא מביט, לא מזיז גבה, לא מנדב איזה חתיכת חיוך, מוסר לי את הפתק הלבן ופונה לבא אחריי. החתיכת ילד מגודל הזה שבטח יושב כל הלילה עם החברים שלו ומעשן בלי סוף חשיש, החתיכת ילדון פספוס הזה שעוד לא אמר פעם אחת בחיים אני אוהב אותך, לא הכיר אותי... כל הילדים הדיגיטליים האלה שבטח אין להם מושג מה עושים בלילה במיטה לא מכירים אותי”.


הפוסט גרר כצפוי תגובות רבות, וגפן עצמו ספג ביקורת רבה, בין היתר בשל האזכור של בירקנאו. לאורך כל התקופה הזו שמר על שתיקה ובחר לתת לזעם לחלוף. “ישבתי וראיתי במקרה תוכנית ריאליטי ישראלית פופולרית ואמרתי לעצמי: ‘אלוהים ישמור, מה קורה פה?! אלו התכנים שמראים לנו’”, הוא מתאר כעת.

הפוסט של אייל גפן (צילום: צילום מסך מתוך הפייסבוק)הפוסט של אייל גפן (צילום: צילום מסך מתוך הפייסבוק)

“כתמיד אני כותב את מחשבותיי והגיגיי בפייסבוק, אז אמרתי לעצמי שאני אלך לכתוב על העניין הזה של ריאליטי. בגלל שאני לא רוצה לפגוע באיש, בחרתי להמציא סיפור שלא היה קיים, ואני מוכן להיבדק במכונת אמת על כך. שאלתי, למה הילד מארומה צריך להכיר אותי? מה עשיתי ב־20 השנים האחרונות כדי שיכירו אותי? הרי לא השתתפתי בריאליטי, והציעו לי להשתתף בכך בלי סוף. הפוסט צבר עשרות אלפי תגובות ושיתופים, כשכמעט אף אחד לא באמת קרא את הפוסט, וזה בסדר, אין לי תלונות על כך”.


באמת פגשת מוכר בארומה?
“מה פתאום? איזה ארומה? חמש שנים לא הייתי שם. הכל המצאה”.

לא חששת שפוסט כזה יפגע לך במוניטין?
“אני לא עושה חשבון לגבי מה השגתי או הפסדתי. אני אומר את מה שבוער בי לומר. לא מעניין אותי מה יגידו. כל מי שמאיים עליי, אני נותן לו את הכתובת של הבית שלי ואומר לו: ‘אם אתה גבר, בוא!’. אני חי במקום, אני האיש הכי קשוב בעולם ואומר מה שאכפת לי. אני נורא מאמין בדברים שאני כותב. שני לקוחות עזבו אותי בגלל מה שכתבתי, למרות שזו המצאה וזה הסיפור”. 

אתה מבין את הביקורת על האזכור של בירקנאו?
“בטח שאני מבין. הצטערתי על זה וכתבתי בפוסט אחרי ש’אם פגעתי במישהו, אני מתנצל’”.


אלא שזה עוד לא הכל. בין התגובות התפרסמה גם תגובתה של גולשת בשם ריקי ברוך, שכתבה: “אני הכרתי אותך לראשונה בשנת 1979 כשנישקת אותי בניגוד לרצוני בכוח כשעמדנו בתור לטיסה מרפידים ארצה”. גם על כך גפן מגיב לראשונה: “יומיים אחרי הפוסט שלי אני מקבל פתאום את התגובה מאותה אישה שטוענת ש’אייל גפן נישק אותה’. אבל בחייאת, מה אני אכנס לזה? מה אני אגיד? הייתי בן 29 אז. אני היום בן 72”.

אתה מכיר אותה או זוכר את המקרה?
“אין לי מושג מי הבחורה. אין לי מושג על מה היא מדברת”.

איך התנהלת עם המשבר הזה?
“עניתי לכולם. גם בהודעות כתובות וגם בטלפון. עברתי עם פוליטיקאים תקופות כאלה ולמדתי שצריך לדבר ולא לברוח. שלא יכעסו עליך. ברגע שאתה מתחמק ממישהו, אז הוא לא יכתוב עליך אף פעם משהו טוב. כל מגיש נוצץ ולא נוצץ התקשר, אמרתי להם: ‘חברים, אני לא חייב כלום לאף אחד. אני לא ראש ממשלה ולא שר, זה פוסט פרטי שלי, ואני אגיד מה שאני רוצה ולא חייב לכם כלום’".

"נאלצתי להקפיא כמה פעילויות כי נוצרה דרמה, מופע ראווה אנתרופולוגי לא טוב שעברתי אותו. בשבועיים וחצי האלה כמעט כל מי שהיה יכול - ירה בכלי ירייה. לא הגבתי לאף אחד, אבל באופן כללי אני באמת איש נורא מאושר. זה הכי חשוב לי”, הוסיף.


המנכ”ל של הטלוויזיה 


גפן נושא שלל טייטלים מקצועיים, כמו שדאג להזכיר בפוסט ההוא: הוא שחקן, יוצר, תסריטאי, במאי, מפיק, פרסומאי, מנטור עסקי ושיווקי, צייר וסופר. בשנות ה־70, ה־80 וה־90 כיכב בסרטי קולנוע רבים (בהם “הלהקה”, “דיזנגוף 99”, “אמי הגנרלית” ו”עם ישראל חי”), הצגות תיאטרון (“ברנשים וחתיכות”) ותוכניות טלוויזיה (“הופה היי”, “תשע בריבוע”, “פולישוק”) וכן הנחה שלל אירועים.

“הייתי בשמיים”, הוא מספר. “ספי ריבלין שפרסם את מפעל הפיס ואני שפרסמתי את ה'טוטו’ היינו נוסעים באוטו פתוח בטבריה ובאשדוד, והרחובות היו מלאים והיו מוחאים לנו כפיים. אנשים היו נוגעים בי בשביל המזל. אתה לא מבין מה עברנו. זה היה אחרת. זה לא כמו היום, שאם אתה כוכב אז כל 20 שניות רואים אותך על המסך. בזמנו היו רואים אותך פעם בשבוע, וכולם הכירו אותך. זה היה מטורף. אנשים חשבו שאני המנכ”ל של הטלוויזיה”.

גפן נולד בקיבוץ יגור והחל את דרכו המקצועית אחרי מלחמת ששת הימים בלהקת גולני. “רציתי להיות שחקן, אבל רק אחרי שנות לימוד משחק רבות הבנתי עד כמה זה סוג של מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה בשום דרך”, הוא מספר. “בשלב מסוים הבנתי שכלי העבודה שלי כשחקן הוא הנשמה. זו לא היכולת האינטלקטואלית שלך או התספורת, אלא זה המפגש של האיש שאותו אתה משחק עם הנשמה שלך. זה משהו שמלווה אותי עד היום, בשלל עיסוקיי”.


בסוף שנות ה־70 החל לשחק בתיאטרון הקאמרי. “יום אחד נכנסתי לחדר ההלבשה וראיתי את יוסי (השחקן יוסי ידין – ד”פ) הגדול והנערץ יושב לבד בחדרו, שותה תה וטובל בו עוגייה”, הוא נזכר. “אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיראות כזה מסכן וערירי בעוד 20 שנה, אז הלכתי למנכ”ל הקאמרי דאז אורי עופר ואמרתי לו שאני רוצה לעזוב את התיאטרון.

הוא אמר לי: ‘מה, השתגעת? אנשים הורגים בשביל להגיע לקאמרי, ואתה זורק את זה?’. אמרתי לו: ‘הדבר היחיד שאני יכול לאחל לעצמי הוא ללכת עם תחושת הבטן’. הוא לחץ לי את היד ואמר: ‘תהיה בריא’. ירדתי במדרגות התיאטרון ופרצתי בבכי גדול, כמו ילד. לא הבנתי למה אני בוכה, אבל זה היה כי גיליתי משהו מאוד משמעותי בחיים שלי: שתחושת הבטן היא הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות לעצמך. עד היום תחושת הבטן מגינה עליי”.


התחרטת על זה? 
“לא, ביימתי וכתבתי ותמיד הייתי ליד התיאטרון. לא התחרטתי כי הפריים הזה של יוסי ידין לבדו בחדר היה רב־ממדי מבחינתי. לא רציתי להיות שם”.

לא בוער בך לחזור לשחק?
“בשנת 2019 חזרתי לבמה אחרי הרבה שנים והעליתי ערב זיכרון משעשע בשם ‘זה רק נשמע מצחיק’, שאותו הקדשתי לכל החברים שאיתם עבדתי, מוטי קירשנבאום, אסי דיין, שייקה אופיר, נסים אלוני, חנוך לוין, מנחם גולן, יוסי בנאי, אריק איינשטיין ועוד אנשים שהיו חלק מחיי. הערב הזה זכה להצלחה רבה, אבל הקורונה באה ובוטלו לי 19 הצגות. כרגע לא בא לי לחזור לזה, בעיקר בגלל פקקי התנועה הבלתי נסבלים בדרכים. לא בא לי להיתקע כמה שעות בכביש בשביל הצגה אחת”.

אתה גאה בקריירה שלך? 
“אני גאה בכל מה שאני עושה. גם אם אני נכשל, אני לא מיוסר מזה כי אני נורא אוהב מה שאני עושה. אם אני לא אוהב משהו – אני לא שם. אני גאה בכל דבר שעשיתי, כולל בסרט ‘עם ישראל חי’ שעשיתי עם אסי דיין, שמבחינתי הייתי משלם מיליון דולר כדי שימחקו אותו. אבל עדיין אני צופה בו ומקבל באהבה כל מה שעשיתי”.

בתחילת שנות ה־80, לאחר שפרש מהתיאטרון, הקים את חברת ההפקות העצמאית “אייל גפן הפקות סרטים בע”מ”, שבמסגרתה ביים אלפי סרטים וסרטי פרסומת. כמו כן, לאורך הקריירה המקצועית שלו ביים והפיק תשעה קמפיינים במסגרת מערכות בחירות, בין השאר למרצ, העבודה וכחול לבן.

“כשפגשתי את בני גנץ לראשונה, הוא אמר שיש לנו חצי שעה, אבל מצאנו את עצמנו בשיחה של שלוש שעות”, הוא מספר. “דיברנו על הכל מכל הלב. הוא הרגיש נורא נוח ומשהו התחבר בינינו. הבאתי אותו למקומות כנים, ויצא קמפיין שרץ ברשת ועשה דברים מאוד טובים. רק הוא, אני וצלם”.


אתה עוד בקשר איתו?
“אחרי הקמפיין היה קשר, בעיקר שיחות מקצועיות כי נורא אהבתי אותו והתחברנו נורא. אבל אני לא בונה על חברויות עם פוליטיקאים”.

חשבת פעם להיכנס לפוליטיקה? 
“בחיים לא. מה שאני עברתי עם פוליטיקאים גרם לי להגיע להרבה תובנות. אעשה הכללה גסה ואומר שפוליטיקאים לא יודעים לאהוב. פוליטיקאי כל הזמן עסוק במכירה, הוא תמיד יהיה לצדך כשהוא צריך אותך. אנחנו חירבנו אנשים, עיוותנו קולות, עיוותנו פרצופים, אתה לא יודע מה עשינו. אם הייתי חוזר לזה היום? התשובה היא כן. אני לא מתחרט”.

בעבר ביקרת את ממשלת נתניהו. מה אתה חושב על הממשלה החדשה בראשותו של נפתלי בנט?
“אני הרבה יותר אופטימי. אני אוהב ומעריך אותם בגלל סיבה אחת: כולם עובדים כמו חמורים. הם עובדים כי הפוליטיקה החדשה, מה שיאיר לפיד בא ואומר זה לעבוד, מה שלא היה עד עכשיו. אם אני כותב על בנט או על יאיר, אני כותב כי אני אוהב אותם”.


משהו אותנטי


בימים אלה ראו אור במקביל שני ספרים חדשים בהוצאת “קונטנטו נאו”, שאותם כתב גפן, לדבריו, במשך 14 שנה. האחד, “אנשים אחרונים”, עוסק בפגישות של גפן עם אנשים אקראיים ובחוויותיו ותחושותיו מאותם מפגשים. השני, “מספרה שלום”, מתעד שיחות שקיים במשך שנים עם שאול, שהיה הספר הקבוע שלו. “אני חי בשעות הבוקר המאוד מוקדמות”, הוא מתאר.

“אני מתעורר ב־3:45 לפנות בוקר וב־4:15 כבר יוצא החוצה לעיר, לכתוב, לצייר וללכת. זה משהו שאני עושה כבר 15 שנה. משהו בזמן הזה מנקז המון ויטמינים טובים, גם יצירתיים, זה כלי עבודה שעושה לי הרבה טוב בחיים. אני פוגש המון אנשים שכנראה לא השלימו את המסע שלהם, ועם חלק גדול מהם התעכבתי לדבר, בים או בגן ציבורי. השיחות האלה הפכו לנורא מרתקות בעיניי. הן לקחו אותי למקומות שאף אחד לא לוקח אותי בימי העבודה הצפופים והרועשים”.


מה מיוחד באותם מפגשים? 
“היה משהו אותנטי, לא מיובא ולא משוחק במפגשים האלה. אלו אנשים שאין להם ברירה, הם צריכים להגיד את האמת. הם צועקים כשכואב להם. הם לא צריכים לרצות אף אחד. גם אני לא הייתי צריך להצטיין, אלא נשאבתי פנימה. באותן שנים גם הייתי הולך להסתפר אצל שאול הספר, והתחילו להתנהל בינינו שיחות על החיים בארץ. שאול עשה אותי איש יותר טוב, והשיחות בינינו הן סטנוגרמות מאוד אמיתיות, משעשעות ונוגעות ללב”.

מתי הבנת שאתה רוצה להפוך את השיחות הללו לספרים?
“כתבתי כבר חמישה ספרים, אבל את הספרים האלה כתבתי כי הפלאשים האלה החזיקו מעמד המון זמן בתור פריים וידעתי שאני רוצה להתעסק עם זה. רוב החיים שלי אני כותב, אבל פה לא הייתי צריך לכתוב, אלא רציתי לכתוב”.

אנשים אחרונים (צילום: יחצ)אנשים אחרונים (צילום: יחצ)


כמי שמצייר כבר למעלה מ־30 שנה והציג 12 תערוכות מיצירותיו במוזיאונים בארץ ובעולם, גפן גם צייר את עטיפות הספרים. נטען בתקשורת שהפוסט הוויראלי יצא בסמוך לצאת הספרים כתכסיס יחצ”ני מתוחכם. זה נכון?
“בכלל לא חשבתי על זה. ממש שום יח”צ. התחילו להתקשר ולשאול אותי על כך, כי הוצאת הספרים פרסמה את זה בעיתוי זהה. נשבע בהן צדק שלא חשבתי על זה. הוצאת הספרים אמרה לי שזה הזמן להכות בברזל, פנו אליי מכל ערוצי הטלוויזיה ומכל העיתונים והציעו לי כתבות גדולות, אבל לא רציתי יחסי ציבור ולא שום דבר. רק רציתי שיניחו לי”.

בשנים האחרונות משמש גפן בעיקר במה שהוא מגדיר כ”מנטור עסקי ושיווקי” לבעלי עסקים שונים. איך עוברת עליך תקופת הקורונה?
“פתאום לא הייתי צריך להספיק כלום, זה משהו נורא משמעותי. קיימתי הרבה פגישות טיפול וייעוץ בזום. באופן כללי היה לי נורא טוב בקורונה”.