“כתמיד אני כותב את מחשבותיי והגיגיי בפייסבוק, אז אמרתי לעצמי שאני אלך לכתוב על העניין הזה של ריאליטי. בגלל שאני לא רוצה לפגוע באיש, בחרתי להמציא סיפור שלא היה קיים, ואני מוכן להיבדק במכונת אמת על כך. שאלתי, למה הילד מארומה צריך להכיר אותי? מה עשיתי ב־20 השנים האחרונות כדי שיכירו אותי? הרי לא השתתפתי בריאליטי, והציעו לי להשתתף בכך בלי סוף. הפוסט צבר עשרות אלפי תגובות ושיתופים, כשכמעט אף אחד לא באמת קרא את הפוסט, וזה בסדר, אין לי תלונות על כך”.
“הייתי בשמיים”, הוא מספר. “ספי ריבלין שפרסם את מפעל הפיס ואני שפרסמתי את ה'טוטו’ היינו נוסעים באוטו פתוח בטבריה ובאשדוד, והרחובות היו מלאים והיו מוחאים לנו כפיים. אנשים היו נוגעים בי בשביל המזל. אתה לא מבין מה עברנו. זה היה אחרת. זה לא כמו היום, שאם אתה כוכב אז כל 20 שניות רואים אותך על המסך. בזמנו היו רואים אותך פעם בשבוע, וכולם הכירו אותך. זה היה מטורף. אנשים חשבו שאני המנכ”ל של הטלוויזיה”.
גפן נולד בקיבוץ יגור והחל את דרכו המקצועית אחרי מלחמת ששת הימים בלהקת גולני. “רציתי להיות שחקן, אבל רק אחרי שנות לימוד משחק רבות הבנתי עד כמה זה סוג של מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה בשום דרך”, הוא מספר. “בשלב מסוים הבנתי שכלי העבודה שלי כשחקן הוא הנשמה. זו לא היכולת האינטלקטואלית שלך או התספורת, אלא זה המפגש של האיש שאותו אתה משחק עם הנשמה שלך. זה משהו שמלווה אותי עד היום, בשלל עיסוקיי”.
הוא אמר לי: ‘מה, השתגעת? אנשים הורגים בשביל להגיע לקאמרי, ואתה זורק את זה?’. אמרתי לו: ‘הדבר היחיד שאני יכול לאחל לעצמי הוא ללכת עם תחושת הבטן’. הוא לחץ לי את היד ואמר: ‘תהיה בריא’. ירדתי במדרגות התיאטרון ופרצתי בבכי גדול, כמו ילד. לא הבנתי למה אני בוכה, אבל זה היה כי גיליתי משהו מאוד משמעותי בחיים שלי: שתחושת הבטן היא הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות לעצמך. עד היום תחושת הבטן מגינה עליי”.
“כשפגשתי את בני גנץ לראשונה, הוא אמר שיש לנו חצי שעה, אבל מצאנו את עצמנו בשיחה של שלוש שעות”, הוא מספר. “דיברנו על הכל מכל הלב. הוא הרגיש נורא נוח ומשהו התחבר בינינו. הבאתי אותו למקומות כנים, ויצא קמפיין שרץ ברשת ועשה דברים מאוד טובים. רק הוא, אני וצלם”.
“אני מתעורר ב־3:45 לפנות בוקר וב־4:15 כבר יוצא החוצה לעיר, לכתוב, לצייר וללכת. זה משהו שאני עושה כבר 15 שנה. משהו בזמן הזה מנקז המון ויטמינים טובים, גם יצירתיים, זה כלי עבודה שעושה לי הרבה טוב בחיים. אני פוגש המון אנשים שכנראה לא השלימו את המסע שלהם, ועם חלק גדול מהם התעכבתי לדבר, בים או בגן ציבורי. השיחות האלה הפכו לנורא מרתקות בעיניי. הן לקחו אותי למקומות שאף אחד לא לוקח אותי בימי העבודה הצפופים והרועשים”.
התרעות פיקוד העורף